סוף שנות השבעים
הייתי בי"ב, שביתה גדולה של חודש וחצי. אף מורה לא התנדב להכין אותנו לבגרויות, למדתי לבד בבית. להורים לא היה תקציב לשעורים פרטים. כתלמידים הרגשנו שמחלמת המורים מוצדקת, אבל הנקמה היא בנו התלמידים ולא באוצר
זהו קונפליקט כי מצד אחד רצינו מורים מרוצים ורגועים, ושיקבלו את המגיע להם על עבודתם השוחקת והמאומצת. גם כיום נראה לי שלהיות מורה זו הכנסה כפויית טובה על עבודה כפויית טובה. והיום אני חושבת שהבת שלי תסיים את פרוייקט עתידים של העתודה ותהיה...מורה. לא בטוחה שזה הכיוון הנכון לה - אבל זה מה שהצבא איפשר לה ללמוד והיא העדיפה ללמוד על פני שירות צבאי שלא יכשיר אותה כלל לאזרחות - בתקווה שאולי באזרחות, בגיל קרוב ל 30 היא תוכל לעשות הסבה למשהו אחר ולא להתקע במקצוע הזה, אלא אם תתאהב בו באמת. מאחר בשביתה הייתי כבר בוגרת נשארתי לבד בבית. אחי - כשהיה צורך - הורי התחלקו בשעות ההשארות איתו. מעולם לא השאירו אותי לשמור עליו אלא אם לשנינו הייתה שביתה חופפת. הבוקר השארתי את הבן מוכן לבי"ס בבית לבד (בן 12.5), ואבא שלי הסיע אותו לבי"ס. בהמשך במהלך היום נודע לי על לוויה שנסעתי אליה וכך יצא ששוב הפלתי את ההחזרה מבי"ס על אבא שלי. מזל שהתעקשתי לפני 10 שנים לעבור לגור קרוב להורים. במידה ואני חייבת להשאר עם הבן אני לא מתעצבנת. יש לי בוסים מדהימים שלא מגבילים אותי במקרי חירום כאלו.
הייתי בי"ב, שביתה גדולה של חודש וחצי. אף מורה לא התנדב להכין אותנו לבגרויות, למדתי לבד בבית. להורים לא היה תקציב לשעורים פרטים. כתלמידים הרגשנו שמחלמת המורים מוצדקת, אבל הנקמה היא בנו התלמידים ולא באוצר