זה לא קאבול. זה בית שמש ../images/Emo197.gif
מאת תמר רותם הן עטופות מכף רגל ועד ראש, ממעטות בדיבור ומשתדלות לא לצאת מהבית. מה גרם לקהילה קטנה של נשים חרדיות לחיות חיים שבהם לצניעות אין גבולות? הרבנים אובדי עצות האשה שהתייצבה באולם בית הדין הרבני בירושלים בשלהי 2005, עטתה רעלה ארוכה וכהה שכיסתה את ראשה ופניה. אפילו חרכים לעיניים לא היו בה. כשאחד הדיינים דרש בתוקף שתגלה את פניה, היא נותרה עומדת קפואה. דקות ארוכות התלחשו הדיינים. מי היא, תהו, יהודייה? ערבייה? עילת הדיון היתה תביעת בעלה לשלום בית. לבני הזוג עשרה ילדים וברקע היה אפשר להתרשם מטענות קשות על בית שלא מתפקד, עוני מרוד ואלימות כלפי האשה והילדים. ובכל זאת נראה שהדיינים התקשו להתכחש להתרסה שבלבושה של האשה, במיוחד נוכח הצהרתה, "אני מגלה את פני רק בפני בעלי מתוך צניעות", שהועברה להם באמצעות עורכת דינה. "זאת דרכי הגויים, כך הולכות ערביות בעיר העתיקה", נימקו את פסיקתם לחייב אותה בגט, אף שהבעל כלל לא ביקש להתגרש. כעבור כמה ימים, במעמד סידור הגט, שוב ביקשו הדיינים שתסיר את הרעלה והיא שוב עמדה במריה. הם קבעו שהיא מעורערת בנפשה ולאחר שהוציאו אותה מהאולם, העבירו את הילדים בו במקום למשמורת הבעל והוציאו צו לפסיכיאטר המחוזי לבדוק אותה ולתת לה טיפול אפילו בכפייה. האשה, ו', עירערה לבית הדין הגדול ונדחתה ובצר לה עתרה לבג"ץ. ראיתי אותה בבית המשפט העליון לפני קצת פחות משנה, הרעלה מכסה את עיניה, הולכת באטיות כסומא באפלה, מובלת על ידי שתי בנותיה, בנות חמש ושש, שלא הלכו לבית הספר באותו יום. זה נראה כמעשה של שנאה עצמית, טירוף גמור. אבל הקיצוניות הדתית שלה לא מנעה ממנה להתקשר עם עורכת דין חילונית, אורית בן דור, לשתף פעולה עם הרשויות, לעבור מבחני אישיות (שקבעו שאין לה הפרעה נפשית) ולהילחם על ילדיה, שלטענתה, נלקחו ממנה בשרירותיות. בדיון הראשון בעתירה, בינואר השנה, נראה שגם שופטות בג"ץ שישבו בהרכב, דורית ביניש, אילה פרוקצ'ה ודבורה ברלינר, כמו הדיינים לפניהן, התקשו שלא לנעוץ מבטים. בסופו של דבר, הוחזר הדיון לבית הדין הגדול. מה שנעלם מעיני הדיינים, הוא שהלבוש של ו' אינו גחמה אישית. היא היתה חלק מקהילה קטנה של נשים, שהפכו את הצניעות לדגל, לביטוי עצמי ולאובססיה. על דעת עצמן, ללא הדרכת רב, הן מרבות בתפילות ובקריאת תהילים ומאמינות שנשים שמתלבשות בצניעות יביאו את הגאולה. לכן, על בגדיהן הארוכים והרחבים כאוהל, הן הוסיפו כיסוי ארוך שבו הן מכסות את הראש והפנים. בשנתיים האחרונות אפשר לראות נשים עם רעלה ברמת בית שמש, באלעד, בביתר עילית, בטבריה, בצפת ואף בשכונת בית ישראל בירושלים. ברחוב הראשי של רמת בית שמש הן צועדות, בדרך כלל בזוגות, ביד אחת הן מחזיקות את שולי הרעלה מעל האף, ובשנייה דוחפות עגלה. אבל אפילו ברמת בית שמש, מחוז החפץ של הקיצוניים למיניהם בציבור החרדי, הן נחשבות תמהוניות. תחושת הנידוי גרמה להן להתלכד סביב רבנית כריזמטית בשם ברוריה קרן. קרן, שבאה מהזרם הליטאי האשכנזי, מדריכה את חסידותיה, כ-20 נשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהן, איך להתלבש ואיך להתפלל. היא גם מטפלת אלטרנטיווית לפרנסתה ולצד ההמלצות בענייני צניעות, היא מטיפה לאוכל בריא. כשהיא נישאת על הגל האדיר של החמרה בצניעות ששוטף את הנשים בציבור החרדי בתקופה האחרונה ושל עניין גובר ברפואה אלטרנטיווית, הרבנית קרן צוברת אהדה גם במעגל מתרחב והולך של נשים מבוגרות יותר שהצטרפו בשנה האחרונה לשיעוריה והן מאמצות את תורתה. עכשיו תפסיקי? "אני לא רוצה שגברים יסתכלו עלי. אני אוהבת להיות צנועה. בעבר הרגשתי שלא נעים לי להסתובב ככה, פרוצה. בהתחלה עוד לבשתי פאה. עכשיו כל פעם שאני רואה נשים עם פאות אני מתפללת ואומרת ?ה' תסלח לי ששמתי את הדבר הזה על הראש'. זה קשה. עוברים השפלות. מה לא אמרו לי? שכנים קראו לי ?ערבייה מסריחה, לכי מכאן'. דחפו אותי. אבל זה ניסיון שהקב"ה מעמיד אותי. בתחנה המרכזית עוצרים אותי ומבקשים תעודות. אני לא רוצה שהגברים יסתכלו על התמונה שלי, אז אני לוקחת את הילד שלי, שיראו שאני לא ערבייה. עכשיו הבעל שלי אמר שאולי לא אסע יותר מחוץ לעיר כי תמיד קורה משהו. אמרתי לו שקשה לי ללכת עם הבד על הפנים. אבל הוא אמר, ?בשום אופן. עד שקיבלת את זה על עצמך, עכשיו תפסיקי?'" הדוברת היא א', ילידת דרום אמריקה בשנות ה-20 המאוחרות לחייה, שעברה לאחרונה לגור בירושלים, ליד מאה שערים. היא התגיירה בעקבות הוריה, שהאמינו שהם מצאצאי האנוסים, ונהפכה לחרדית. א' הגיורת היא חריגה בקבוצה של חוזרות בתשובה ומתחזקות למיניהן, ובכל זאת היא התקרבה לרבנית קרן ונהפכה לעוזרת שלה. היא קטנת קומה ופניה נאים. בניגוד לו', היא מתעטפת בבדים בהירים, ולכן מראיה פחות מרתיע. א' מראה לי את הספר "עולמות של טוהר" (מאת מיכאל אורי סופר, בהוצאת המחבר), שמשמש לנשות הקהילה מקור השראה על הדרך הנכונה להתלבש. בספר קובצו מעשיות על צניעות ותצלומים ישנים. א' וחברותיה מנסות לחקות את הסגנון הגלותי: מטפחת קשורה מתחת לסנטר, מלבושים ארוכים ורחבים. זוהי אופנת שכבות וכל פריט שמוסיפים נחשב לעלייה בקודש. הקשר במטפחת, למשל, נהפך לפרט חיוני מכיוון שהוא מסתיר את הגרון. חברתה של א', ט', אשה כבת 30, אף היא מירושלים, מראה לי שהיא לובשת מכנסיים מתחת לחצאית הארוכה, כמו התימניות של פעם. מעל הבגדים היא לובשת מעין סינר צבעוני, דק וארוך, בלי שרוולים, היא ששה לדגמן בפני את הצניעות שלה. מתחת לחולצה היא מוסיפה עוד ועוד גופיות וחולצות עם צווארון.