תגובה קיצונית

[שוכנת במרומים]

תגובה קיצונית

בני אספרגר בן 5 מתקשה מאוד להבין מדוע צוחקים כשהוא אומר דבר מה מצחיק.
אין לו בעיה לצחוק בקולי קולות כאשר משהו מצחיק אותו, אך כשהוא מצחיק אותנו ואנו צוחקים הוא מגיב לרוב באלימות קלה כלפינו.
כשאנו מנסים להסביר לו שלהצחיק זה דבר טוב וגורם לצוחק לשמוח שזה גם דבר טוב הוא פשוט לא מבין ומבקש שלא נצחק.
האם מישהו נתקל בעניין דומה? ואם כן האם לאסים בינינו יש הסבר שהוא לא רק הצפה רגשית?

 

[shavririt]

אני חושבת שבתרגול הדדי..

של דברים מצחיקים - פעם הוא יספר ופעם את תספרי (או תציגו) - הוא יוכל להבין בהדרגה את המצב מבלי לחשוב שצוחקים עליו או לועגים לו.
נראה לי שהוא פשוט חושב שצוחקים עליו (אולי הוא נפגע מילדים בגן?!). כשהוא עצמו צוחק על משהו, הוא לא רואה את זה כמו כשזה להיפך.
כדאי גם להתייעץ עם קלינאית תקשורת איך לעשות את זה בצורה המיטבית לגילו. נסי גם בפורום של ההורים החדשים שבו משתתפת ד"ר רונית ולגרין הקלינאית.

 

[חייבתלהגיב]

יכול להיות שהרעש מפריע לו?

אם אתם צוחקים בקול רם פחות זה מפריע לו פחות? הרבה פעמים יש לילדים בספקטרום קושי עם רעשים בלתי צפויים, וצחוק בנוי ככה. כלומר, לא מפריע לו שאתם שמחים, אלא הגירוי הפיזי הספציפי של הצחוק שלכם הוא שמפריע. אם זה הצחוק שמפריע ומרתיע אותו, אולי יעבוד להרגיל אותו לזה דרך סרטים שמופיע בהם צחוק (אולי אפילו תסריטו את עצמכם בסרט שכולל, בין היתר, אתכם צוחקים ותצפו בזה - כך תוכלו גם לשלוט בווליום וכו', ולהגביר בחשיפות מאוחרות יותר).

 

[arana1]

להצחיק זה דבר טוב ? אולי לא תמיד ולא בכל מצב

כמו שאני חווה את זה אז חלק גדול מחוסר ההבנה בין האספים והיתר מתרכז סביב הבדלי התחושה והתפישה של הכבד והקל,הרציני והשטותי,הזניח והעיקרי... ולכן גם המצחיק והלא מצחיק
הרבה פעמים דווקא כשאני צוחק אז אנשים נורא נעלבים ונפגעים( יש לי לפעמים חוש הומור מאוד "יבש" ולרוב אני לא מתריע מראש שאני הולך להגיד משהו מצחיק אלא דווקא משחק אותה הכי "אמיתי")

את המידע החשוב ביותר לא הבאת כאן והוא מהי בדיוק הסיטואציה שבה אתם צוחקים והוא מתעצבן
כשצוחקים על משהו שהוא מאוד חשוב וכואב וחיוני לך אז זה נשמע ונחווה כמו משהו מאוד אלים ומעצבן
ובגלל שכאמור הרבה מאוד פעמים בדיוק מה שחשוב לאוטיסטים נתפש כלגמרי שולי וזניח לנ"ט,ולהפך,אז מצבים כאלה יכולים להופיע יותר מדי פעמים

לדעתי כדאי לנסות לברר את המצב הספציפי והקונקרטי לסיטואציה כי דווקא דרך ההבדלים האלה אפשר להבין מעט יותר את קווי הזהות העיקריים של הא"ס
לדעתי כדאי לנסות להשקיע בזה זמן כי אלה בדיוק המקומות שמהם מתפתחות תחושות ניכור ומרחק שגורמות לדיסאוריינטציה וחוסר קואורדינציה ורגישות שמיעתית ושאר הפרעות שנחשבות בטעות לחלק מהאוטיזם
בסופו של דבר אלה הפערים שמתרחבים לתהומות שמובילות לבחירות קשות ומכאיבות שאין מהן חזרה ואין להן תרופה
ולכן חבל שגם כאן הנטייה היא להתייחסות שטחית למה שנחשב בטעות כסימפטום במקום לקחת את ההזדמנות וללמוד משהו מהותי ואמיתי שישאר אתנו וישאיר אותנו בחיים,וקרובים

 

[חייבתלהגיב]

אתה צודק, זו באמת נקודה חשובה

אני הנחתי שהכוונה היא שצוחקים כשהוא עושה משהו שמכוון להצחיק (כמו לספר איזו בדיחה או לעשות איזו חוכמה בכוונה), אבל אם הם צוחקים כי הוא עושה משהו שנתפס אצלם כמצחיק או מעורר הנאה, אבל לא הייתה כוונה מצדו להצחיק, הוא בהחלט יכול להיפגע - ולא רק הוא, כל ילד יכול להיפגע, הרי בעצם צוחקים עליו (כי הוא עשה משהו לא במקום, לא מתאים לילד בגילו, או וכו'). אני חושבת שבמקרים שהצחוק נובע מהנאה חשוב מאוד להסביר את זה לילד, שלא צוחקים עליו, אלא נהנים ממנו, ושאפשר לצחוק גם מהנאה - זה משהו שנראה לי שעלול לא להיות לגמרי מובן מאליו למישהו בספקטרום.

אבל לא צריך גם לבטל את הרגישות החושית שיש להם - ואם הוא עושה משהו בכוונה להצחיק ואז נרתע מהתגובה - זה, למשל, נראה לי מצביע יותר לכיוון התחושתי.
אבל שוב, מסכימה איתך לגמרי שצריך לבדוק באילו סיטואציות זה קורה כדי לגלות מה באמת עומד מאחורי זה.

 

[TikvaBonneh]

נתקלתי אצל הבת הנטית שלי

היא לא הייתה אלימה אלא אמרה בקול בוכים "אבל אני הילדה שלכם, למה אתם צוחקים עלי?"

 

[EMAEMA]

אותה התופעה . גם אספרגר

התחיל אצלנו בכלל מפחד קיצוני מצחוק עד כדי כך שבילדות המוקדמת לא הרשינו לעצמנו לצחוק עקב התפרצויות זעם מטורפות בגלל זה
היום לא אוהב צחוק באופן כללי . חוץ מזה שהוא צוחק .
הרבה פעמים מפרשן צחוק כלעג כלפיו , קושי בהבנה ש"העולם מצחיק אז צוחקים "
צריך כל הזמן להסביר שוב ושוב ואנחנו מוצאים את עצמנו , בין היתר מסבירים כל הזמן שאנחנו לא צוחקים עליו
זה כנראה חלק מהבעיה של האספרגר בהבנת סיטואציות וזו רק דוגמא אחת
לא פשוט . אין פיתרון פלא .

 

[Mr Blue Sky1]

חשוב להבדיל בין

'לצחוק על מישהו' לבין 'לצחוק ממנו'.
אולי הבן שלך חושב שאתם צוחקים עליו, ולא מבין שאתם צוחקים ממשהו מצחיק שהוא אמר.בנוסף, יכול להיות שאתם צוחקים בקול רם וזה מרתיע אותו.
מה שכן, בתור א"ס אני יכול להעיד שלא"סים הרבה פעמים יש עולם אסוציאטיבי יוצא דופן, והם יכולים לצחוק מדברים שכמעט אף אחד אינו צוחק מהם (כך זה לפחות במקרה שלי).הרבה פעמים, אני צוחק מדברים מוזרים, בעוד שבדיחות ותכניות סאטירה אני מתקשה מאוד להבין.
אם זה המצב, פשוט תסבירו לו שאתכם זה מצחיק, ובגלל זה אתם צוחקים.הוא לבטח יבין זאת.

בהצלחה !

 

[TikvaBonneh]

זה בסדר לבקש מכם לא לצחוק

אבל אל תרשו לו להגיב באלימות. אלימות קלה בגיל 5 = אלימות קשה בגיל 15. למדו אותו צורות תגובה מתאימות יותר. איך אתם מגיבים לאלימות? האם יש עוד סיטואציות שהוא מגיב באלימות? האם כשהוא מבקש שלא תצחקו אתם נענים לו או שרק כשהוא נהיה אלים אתם מפסיקים?

 

[דבורי]

הוא חושב שצוחקים עליו

הרושם שלי הוא שאספים בדרך כלל חושבים שצוחקים עליהם, הם לא כל כך מבינים את המושג "צוחקים איתך". אולי כדאי להדגים, לבקש ממישהו אחר שינסה להצחיק ולראות איך כולם צוחקים איתו ולא עליו. בכל פעם שהוא כועס צריך להזכיר לו שלא צוחקים עליו.

 

[הגשמתי חלום]

האם הוא התכוון להצחיק? אם לא - אז צוחקים עליו

גם לי בתור ילדה תמיד היה לא נעים כשצחקו ממשהו שאמרתי ולא התכוונתי להצחיק בכלל. דברים שהתכוונתי להם ברצינות. או טעיתי טעות תמימה והבנתי את הטעות וזה כבר לא נעים שמזכירים לי אותה וצוחקים ממנה.
אולי לא הגבתי באלימות, אבל נפגעתי באמת...

 

[שוכנת במרומים]

תגובה לצחוק

תודה רבה לכל מי שענה לי.
לגבי הסיטואציות בהן הוא מגיב בכעס לצחוק, מדובר בדרך כלל על דברים מצחיקים שנעשו כדרך אגב ולא על מנת להצחיק. מה גם שהוא כמעט אף פעם לא מנסה להצחיק.
אתם מכירים את זה שיש לילדים טעויות דיבור מצחיקות אז הכוונה למצבים כאלה.
כמובן שאנו מייד מסבירים מה הצחיק אותנו ושהצחוק הוא לא עליו אלא מדבר מצחיק שאמר. אנו מוסיפים לזה משפטים כמו "אני כל כך אוהבת שאתה מצחיק אותי, זה נפלא לצחוק, זה עושה לי טוב"...
שום דבר לא עוזר.
בעבר כל תגובה כמו למשל אם מחאו לו כפיים או היללו אותו בפני קבוצת אנשים, היתה אותה תגובה.
כאילו הילד ממש סובל מלהיות במרכז העניינים.
אני משייכת את זה לביטחון עצמי נמוך, כיוון שכשאני מחברת עוד סיטואציות שונות זו לזו, המסקנה היא שהילד מפחד מכך שיראו או ישימו לב לכך שהוא לא טוב.
הוא גם משתמש מדי פעם במשפטים כמו: "אני הילד הכי גרוע, אני טמבל, אוף... עוד פעם אני עושה טעות"...
אנחנו מזכירים לו שלא משנה מה יעשה הוא תמיד אהוב, נחוץ ובשבילנו הוא מצויין.
זה כואב לראות ילד כל כך קטן מודע לקושי של החיים ויותר מכך חסר כלים להתמודד איתם.
אנחנו מטפלים בו ע"י דברים שעושים לו טוב ומחזקים אותו, כמו רכיבה על סוסים, טיולים לחיפוש חרקים שזה הפייבוריט שלו ובשלב זה הפסקנו את הטיפולים הרגשיים אצל הפסיכולוגית משום שהם רק מרגיזים אותו.
בגן המשלבת שלו עושה עבודה מדהימה ומחזקת אותו בתוך חברה של בני גילו.

 

[arana1]

גם אני ממש סובל מלהיות במרכז העניינים

וזה ממש הכי לא עניין של בטחון עצמי נמוך,למעשה במידה רבה זה בדיוק הפוך,זה סוג של בטחון בעצמי אחר,קצת פחות נרקסיסטי וקצת פחות יומרני וקצת יותר קשוב ומשתלב ומאוזן עם עצמו וסביבתו

אצל הרבה אוטיסטים יש תחושה שונה של מיקום מרכז זהות
חבל שעדיין אין בנמצא מי שיבין ויתמוך ויאפשר אותה כיאות כי בתחושה הזאת מפתחות לעולמות ואפשרויות יפים ונפלאים נורא

צריך להבין שלאנשים ללא אגו מחמאה או גינוי מבטאים בדיוק את אותו סוג של עיוורון ואטימות לקיומם
הכלים קיימים,והרבה,וגם מאוד איכותיים,רק שהם שונים מאוד מהכלים המקובלים שנועדו לקיים שאיפות מקובלות
הילד אינו מודע לזהותו השונה כי אף פעם לא הייתה לה השתקפות בסביבה
אבל היא קיימת וישנה

הזהות האוטיסטית
בדיוק בגלל שאינה אגוצנטרית כמקובל
לא נשמעת ונראית במונחים של שוליים ומרכז
התנועות שהכי משמעותיות לנ"ט
כמו קידום עצמי למרכז
הן הכי חסרות משמעות לאוטיסט
מה שהוא חווה זה שיווי משקל בין השולי למרכזי
שגם מתבטא כשיווי משקל יצירתי בין הדימוי לדבר עצמו(לכן החברה מילוליים ורציניים וכואבים "מדי")

הבעייה שכיום בחברה יש רק 2 אופציות,או שאתה במרכז או שאתה בשוליים,את התחושה של השתלבות אמיתית במארג הקיום,החברתי והאחר,אף אחד לא מכיר ואף אחד לא מסוגל להבין ולכן גם אין מי שיקדם אוטיסטים באמת
חבל
נורא

יש לילד את כל הכלים שבעולם
הכי מתוחכמים ועדינים ורגישים שאפשר
מה שהוא צריך זה קבוצה שתדע לראות אותם ולשלב אותו דרכם בשלמות
ובצניעות
ללא הבלטה מיותרת של העצמי שמאוד מכאיבה לאוטיסטים ומסיטה אותם מכל מה שמרתק וחיוני והכי אוהב ויצירתי בהם