תגובה לכולם ../images/Emo14.gif
טוב, קודם כל אני באמת רוצה להודות לכל מי שהגיב על ההודעה שלי והחלטתי שאנסה לספר לכם את הסיפור שלי (כמו שאמרה דרדרית - מה יש לי להפסיד?) אבל לפני זה, אני רק רוצה להגיד למיכל מנדל שלא "טרחתי" להגיב, בגלל שלא יכולתי, ואני לא איימתי על אף אחד, רק כתבתי בדמעות את מה שישב לי על הלב. אני לא יודעת איך להתחיל ולספר את מה שעובר (ועבר) עלי, אז אני אתחיל מההתחלה… בשנים שהייתי בת 12-13 בקושי הייתי בבית ספר, אני וחברה שלי (שעד עכשיו היא החברה הכי טובה שלי) הברזנו כמעט כל יום והיינו מגיעות רק למבחנים, בתעודות ז´ ו – ח´ שלי יש מאות חיסורים, ואולי בתת מודע זה היה נסיון לראות אם ההורים שלי ירגישו, הייתי יוצאת כל בוקר וחוזרת כאילו הלכתי לביה"ס, כצפוי - אין להם מושג עד היום שאת כיתות ז´ ח´ "ביליתי" כמעט בכל מקום אפשרי חוץ מביה"ס ולאט לאט הפכתי לנערה אובדנית. בכיתה ט´ עברתי למכללה דתית לבנות בלבד. לפני שאמשיך לספר, אז קצת על האישיות שלי (רק בשביל שתבינו יותר טוב בהמשך), אז אני די ביישנית ורואים את זה עלי – ז"א שאני מ-מ-ש ממש משקפת את הרגשות שלי החוצה, אבל למרות זאת אני מצחיקה את כל מי שאני פוגשת וכללית יש לי אופי די שמח, בלי החוש הומור שלי ממזמן כבר לא הייתי פה. האישיות שלי נורא מורכבת. אז נכנסתי לכיתה ט´, וכמו בכל מקום (עד היום) הייתי שונה מכולן, ל-ג-מ-ר-י,אבל בכל זאת כולן די חיבבו אותי (בגלל החוש הומור) ומצאתי גם כמה חברות, את השנה ההיא עוד סחבתי איך שהוא. בכיתה י´ פוזרנו למגמות השונות, ואני הלכתי למגמה שהכי התחברתי אליה והיה לי די נחמד להסתוות בפינת הכיתה, לחלום בהקיץ ולצייר, שנאתי את רוב הכיתה חוץ ממי שהסתובבתי איתן, אבל לא הראיתי את זה, הייתי מצחיקה אותן כמו את כולן, שנאתי אותן כי הן היו מדברות איתי ומתייחסות אליי רק כשהן רצו משהו וכשלא - היו מתעלמות ממני. ובינתיים ההורים שלי (כמו עכשיו) בכלל לא ידעו שיש בעיה, התנהגתי כאילו שהכל בסדר, שמחה ומאושרת, ובחדר שלי הייתי שומעת מוסיקת רוק עם משפטים כמו I hate myself & I want to die (וזה העדין מביניהם). וככה זה נמשך עד י"ב, כמעט וניסיתי להתאבד כמה פעמים בגלל שרציתי שכל המורות והבנות המתעלמות בכיתה שלי יצטערו על איך שהן התנהגו אלי ושאולי בפעם הבאה שהן יראו מישהי כמוני הן יתנהגו אחרת, ורציתי שההורים שלי יצטערו על כל הזמן שהם התעלמו ממני ושיחשבו לעצמם: איך לא שמנו לב למה שעובר עליה?, עכשיו כבר אין בי את הרגשות האלה, יש בי רגשות אחרים לגמרי, ואפילו ההיפך, אני לא רוצה שההורים שלי יתעצבו וירגישו עצובים כשאתאבד. בערך בגיל 17 סיימתי י"ב והמשכתי לי"ג, פה כבר הרגשתי יותר טוב, כבר לא כ"כ אובדנית. אני באה ממשפחה מסורתית, אבל לא דתיה ממש, אז החלטתי שאני צריכה לבחור: או להיות דתיה לגמרי או חילונית לגמרי, לא רציתי להיות באמצע, תיעבתי את הדרך של ההורים שלי. הייתי בפרשת דרכים ואחרי הרבה התחבטויות ונסיונות החלטתי להיות דתיה. וזה שיפר אותי, שימח אותי, ואם תרצו שאפרט אז תגידו. ובכיתות י"ג-י"ד מצאתי את עצמי נותנת ונותנת (בחיוך) ולא מקבלת שום דבר, אפילו לא את התודה הקטנה ביותר, נהפכתי למובן מאליו, למין מכולת כזאת שאפשר לקחת ממנה הכל ולא צריך לשלם, והגעתי היום למצב שזהו, נגמר לי המלאי, אין לי כח נפשי יותר. נתתי ונתתי ולא נשאר לי כלום, ואני חושבת שאני דווקא הייתי זו שנזקקה להכי הרבה, במיוחד שכל כאבי זעק מפניי ומגופי. נו, אתם לא תהיו שמחים בשבילי שכל זה יגמר?.
peachy
טוב, קודם כל אני באמת רוצה להודות לכל מי שהגיב על ההודעה שלי והחלטתי שאנסה לספר לכם את הסיפור שלי (כמו שאמרה דרדרית - מה יש לי להפסיד?) אבל לפני זה, אני רק רוצה להגיד למיכל מנדל שלא "טרחתי" להגיב, בגלל שלא יכולתי, ואני לא איימתי על אף אחד, רק כתבתי בדמעות את מה שישב לי על הלב. אני לא יודעת איך להתחיל ולספר את מה שעובר (ועבר) עלי, אז אני אתחיל מההתחלה… בשנים שהייתי בת 12-13 בקושי הייתי בבית ספר, אני וחברה שלי (שעד עכשיו היא החברה הכי טובה שלי) הברזנו כמעט כל יום והיינו מגיעות רק למבחנים, בתעודות ז´ ו – ח´ שלי יש מאות חיסורים, ואולי בתת מודע זה היה נסיון לראות אם ההורים שלי ירגישו, הייתי יוצאת כל בוקר וחוזרת כאילו הלכתי לביה"ס, כצפוי - אין להם מושג עד היום שאת כיתות ז´ ח´ "ביליתי" כמעט בכל מקום אפשרי חוץ מביה"ס ולאט לאט הפכתי לנערה אובדנית. בכיתה ט´ עברתי למכללה דתית לבנות בלבד. לפני שאמשיך לספר, אז קצת על האישיות שלי (רק בשביל שתבינו יותר טוב בהמשך), אז אני די ביישנית ורואים את זה עלי – ז"א שאני מ-מ-ש ממש משקפת את הרגשות שלי החוצה, אבל למרות זאת אני מצחיקה את כל מי שאני פוגשת וכללית יש לי אופי די שמח, בלי החוש הומור שלי ממזמן כבר לא הייתי פה. האישיות שלי נורא מורכבת. אז נכנסתי לכיתה ט´, וכמו בכל מקום (עד היום) הייתי שונה מכולן, ל-ג-מ-ר-י,אבל בכל זאת כולן די חיבבו אותי (בגלל החוש הומור) ומצאתי גם כמה חברות, את השנה ההיא עוד סחבתי איך שהוא. בכיתה י´ פוזרנו למגמות השונות, ואני הלכתי למגמה שהכי התחברתי אליה והיה לי די נחמד להסתוות בפינת הכיתה, לחלום בהקיץ ולצייר, שנאתי את רוב הכיתה חוץ ממי שהסתובבתי איתן, אבל לא הראיתי את זה, הייתי מצחיקה אותן כמו את כולן, שנאתי אותן כי הן היו מדברות איתי ומתייחסות אליי רק כשהן רצו משהו וכשלא - היו מתעלמות ממני. ובינתיים ההורים שלי (כמו עכשיו) בכלל לא ידעו שיש בעיה, התנהגתי כאילו שהכל בסדר, שמחה ומאושרת, ובחדר שלי הייתי שומעת מוסיקת רוק עם משפטים כמו I hate myself & I want to die (וזה העדין מביניהם). וככה זה נמשך עד י"ב, כמעט וניסיתי להתאבד כמה פעמים בגלל שרציתי שכל המורות והבנות המתעלמות בכיתה שלי יצטערו על איך שהן התנהגו אלי ושאולי בפעם הבאה שהן יראו מישהי כמוני הן יתנהגו אחרת, ורציתי שההורים שלי יצטערו על כל הזמן שהם התעלמו ממני ושיחשבו לעצמם: איך לא שמנו לב למה שעובר עליה?, עכשיו כבר אין בי את הרגשות האלה, יש בי רגשות אחרים לגמרי, ואפילו ההיפך, אני לא רוצה שההורים שלי יתעצבו וירגישו עצובים כשאתאבד. בערך בגיל 17 סיימתי י"ב והמשכתי לי"ג, פה כבר הרגשתי יותר טוב, כבר לא כ"כ אובדנית. אני באה ממשפחה מסורתית, אבל לא דתיה ממש, אז החלטתי שאני צריכה לבחור: או להיות דתיה לגמרי או חילונית לגמרי, לא רציתי להיות באמצע, תיעבתי את הדרך של ההורים שלי. הייתי בפרשת דרכים ואחרי הרבה התחבטויות ונסיונות החלטתי להיות דתיה. וזה שיפר אותי, שימח אותי, ואם תרצו שאפרט אז תגידו. ובכיתות י"ג-י"ד מצאתי את עצמי נותנת ונותנת (בחיוך) ולא מקבלת שום דבר, אפילו לא את התודה הקטנה ביותר, נהפכתי למובן מאליו, למין מכולת כזאת שאפשר לקחת ממנה הכל ולא צריך לשלם, והגעתי היום למצב שזהו, נגמר לי המלאי, אין לי כח נפשי יותר. נתתי ונתתי ולא נשאר לי כלום, ואני חושבת שאני דווקא הייתי זו שנזקקה להכי הרבה, במיוחד שכל כאבי זעק מפניי ומגופי. נו, אתם לא תהיו שמחים בשבילי שכל זה יגמר?.
