תגובה לדניאל

[מאריאן]

תגובה לדניאל

(משום מה לא הצלחתי לכתוב את ההודעה בתור תגובה, אז אני ממשיכה את זה בהודעה חדשה) אתה כל כך בטוח שהקהל יבוא לתיאטרון שלא מתחנף אליו? אני חושבת שאתה טועה, כי אם ככה היה המצב היו ממשיכים להעלות הצגות טובות ואיכותיות שלא מתחנפות לא קהל. אני לא חושבת שמישהו בתיאטרון הישראלי באמת נהנה להעלות הצגות רדודות ושיטחיות... אני חושבת שמה שקורה לתיאטרון זה די דומה למה שורה למוזיקה הישראלית. אין קהל מהסיבה הפשוטה שכאן יש 6 מיליון איש במדינה אחת, בעוד שבניו יורק העיר יש "רק" 8 מיליון איש... ובלונדון אני לא זוכרת כמה מיליונים יש, אבל זה ידוע שהאנגלים מתייחסים אליה כאל מדינה משל עצמה.

 

[דניאל-]

פרופורציות והגדרות תרבות

אני לא חושב שמספר האנשים, הוא הקובע. ממש לא. אני כן חושב, שזה עניין של חינוך, ותרבות, וכמה מקום אנשים מוכנים להקדיש לחוויה "תרבותית". וכמה המדינה, מוכנה לתמוך ולסבסד יצירה ויוצרים. מוסדות התמיכה הן בניו יורק, והן בלונדון, לענייני תרבות, מכניסים בכיס הקטן את מה שקורה בארץ, הן מבחינת תקציבים, מקום, פרסום, פרגון, ועוד ועוד. הרבה מהצופים שמגיעים להצגות תיאטרון, מגיעים לניו יורק, וללונדון, מכיוון שאלו נחשבות לערים בעלות תרבות יצירה ענפה. ברור, שיש כאן שאלה של ביצה ותרנגולת. ומי קודם למי, התיאטרון, המתחקה אחר קהלו, או הקהל, המבקש לו הצגות תיאטרון לצפות בהן. אבל אם תלכי לרגע אחורנית, לתרבויות שבאו לפנינו, הרי שתוכלי למצוא, עד כמה התיאטרון, היווה עמוד מרכזי בהווי ובתרבות. (הדיוניסיה ביוון) וככזה, דאג לעגן את הצפיה בו, ותרבות הצפיה, כחלק מהארוע עצמו. (מחזותיו של שייקספיר, הכוללים בתוכם "הוראות צפייה, ו- "תיאום ציפיות" לקהל).