צועניה אדומה
New member
תבקשי סליחה.
הפעם יש לי תחושה שהוא מתכוון ללכת הרבה יותר רחוק ושום מילה שאגיד לא תוכל לעצור אותו.
באמצע החדר שני כיסאות אחד מול השני, והוא מורה לי לשבת על אחד מהם, איזה שארצה.
בהתחלה הוא מספק לי בחירות קטנות, אולי כדי להראות לי שכשאנחנו מגיעים לקצה, כל הבחירות כולן הן בעצם שלו. מכוונות, ומתאימות עצמן למטרה. אני מרגישה שהוא מרוכז היום, כאילו התכונן במיוחד לזמן הזה שלנו. משהו בו מדויק.
אחרי שאני מתיישבת, הוא עומד מאחוריי ומלטף את שערי. אני בובה שבירה עבורו כעת, כשהאצבעות שלו עוברות בעדינות ומטיילות על הקרקפת שלי. הוא מפסיק לאחר זמן קצר מדי, לטעמי, ומתיישב מולי. אני מחייכת אליו. העיניים שלו מחזירות לי חיוך, אבל השפתיים נותרות כפי שהן. הוא אומר שהפעם לא אהיה קשורה. אוכל להניח את הידיים שלי באיזו צורה שארצה, אך את הרגליים אסור לי להזיז. שתיהן צריכות להישאר על הרצפה. אני מהנהנת בשתיקה.
הוא ממשיך להביט בי ושואל אותי אם אני יודעת ממי עליי לבקש סליחה.
אני יכולה להעלות בדעתי אולי כמה אנשים כאלה, ולכן אני עונה שכן. כעת תורו לחייך. אף לא מאחד מהם את צריכה לבקש סליחה, הוא אומר. נסי שוב.
פרצופים של אנשים מוכרים מוצגים לי בראש, אבל אני תוהה מי מהם הוא האדם הנבחר. לבסוף אני בוחרת באחת ואומרת את שמה. הוא אומר שגם ממנה לא.
את צריכה לבקש סליחה מעצמך.
יש לו מראה ביד, והוא מחזיק אותה אל מול פניי. תסתכלי על הבחורה הזאת, הוא אומר, מגיעה לה סליחה מעומק הלב. תבקשי ממנה.
אני מחייכת שוב, מביך לי להיות כך מולו. סליחה, אני שומעת את עצמי.
הוא סוטר לי. את חצופה. תבקשי סליחה אמתית.
אני מביטה בעצמי, סוקרת את פניי, המצח, הלחיים, האף, השפתיים, הסנטר. ואת המבט האחרון אני משאירה לעיניים שלי. סליחה.
היא מגיעה לך, הוא אומר. על כל הפחדים והייסורים, על הלחץ והכעס. על כך שחשבת שאת מכוערת או טיפשה.
הוא מנשק אותי חזק, עוצר ואומר "סליחה, אמרו לך פעם שאת נורא יפה"?
הפעם יש לי תחושה שהוא מתכוון ללכת הרבה יותר רחוק ושום מילה שאגיד לא תוכל לעצור אותו.
באמצע החדר שני כיסאות אחד מול השני, והוא מורה לי לשבת על אחד מהם, איזה שארצה.
בהתחלה הוא מספק לי בחירות קטנות, אולי כדי להראות לי שכשאנחנו מגיעים לקצה, כל הבחירות כולן הן בעצם שלו. מכוונות, ומתאימות עצמן למטרה. אני מרגישה שהוא מרוכז היום, כאילו התכונן במיוחד לזמן הזה שלנו. משהו בו מדויק.
אחרי שאני מתיישבת, הוא עומד מאחוריי ומלטף את שערי. אני בובה שבירה עבורו כעת, כשהאצבעות שלו עוברות בעדינות ומטיילות על הקרקפת שלי. הוא מפסיק לאחר זמן קצר מדי, לטעמי, ומתיישב מולי. אני מחייכת אליו. העיניים שלו מחזירות לי חיוך, אבל השפתיים נותרות כפי שהן. הוא אומר שהפעם לא אהיה קשורה. אוכל להניח את הידיים שלי באיזו צורה שארצה, אך את הרגליים אסור לי להזיז. שתיהן צריכות להישאר על הרצפה. אני מהנהנת בשתיקה.
הוא ממשיך להביט בי ושואל אותי אם אני יודעת ממי עליי לבקש סליחה.
אני יכולה להעלות בדעתי אולי כמה אנשים כאלה, ולכן אני עונה שכן. כעת תורו לחייך. אף לא מאחד מהם את צריכה לבקש סליחה, הוא אומר. נסי שוב.
פרצופים של אנשים מוכרים מוצגים לי בראש, אבל אני תוהה מי מהם הוא האדם הנבחר. לבסוף אני בוחרת באחת ואומרת את שמה. הוא אומר שגם ממנה לא.
את צריכה לבקש סליחה מעצמך.
יש לו מראה ביד, והוא מחזיק אותה אל מול פניי. תסתכלי על הבחורה הזאת, הוא אומר, מגיעה לה סליחה מעומק הלב. תבקשי ממנה.
אני מחייכת שוב, מביך לי להיות כך מולו. סליחה, אני שומעת את עצמי.
הוא סוטר לי. את חצופה. תבקשי סליחה אמתית.
אני מביטה בעצמי, סוקרת את פניי, המצח, הלחיים, האף, השפתיים, הסנטר. ואת המבט האחרון אני משאירה לעיניים שלי. סליחה.
היא מגיעה לך, הוא אומר. על כל הפחדים והייסורים, על הלחץ והכעס. על כך שחשבת שאת מכוערת או טיפשה.
הוא מנשק אותי חזק, עוצר ואומר "סליחה, אמרו לך פעם שאת נורא יפה"?
