תאירו את עיני

עליזה 63

New member
תאירו את עיני

תראו אולי אני אהיה בעיניך חריגה או לא יודעת מה באמת אבל אני לא מתחברת לקטעים ה אלה של בודהה,אושו,מאסטר באמת שלא. מתחברת אך ורק לבורא עולם ולצדיקים שלנו,ולנביאים שלנו. קשה לי לקרוא את כל הדברים שבהרבה פורומים מציגים. ההרגשה שלי שרוב היהודים מתבישים במה שהם וביהדות שלהם שהיא כל כך נפלאה ונכונה. למשל אצל הסינים גילו שאיפה שגבר יהודי מניח תפילין אז הם קוראים לזה הצא'קרות,וכאילו הם המציאו את דההההההההההההה והרבה ממש יהודים מתחברים יותר לצא'קרות מאשר לזה. כל הרפואה של הרמבם תרופות סבתא למינהם . ובכלל כל מה שקשור אצלנו אמיין יותר יפה ונכון מזה. וכל הקטע של הקבלה שלנו כמה זה יפה ונכון. ביבהדוחת אתה לא חייב להיות דתי וחרדי על מנת להאמין ןלעשות מצוות. כי אומרים צדקה יותר מלפעמים שמירת השבת יש לה כח יותר חזק. אז בואו תאירי את עיני למה הרבה יהודים מתחברים לזרים ולא לדת היפה והמופלאה שלנו.
 
במשפט אחד עליזה -

האמת היא אחת - הדרכים אליה רבות. ומבחינתי - כולן, פשוט כולן טובות, כל עוד אנו לא פוגעים באחרים. אז כל אחד ומה שמרגיש לו...
 

רותי 11

New member
עליזה כולנו כולל כולנו חלק

מבורא עולם - כולנו חלקים אחרים שלנו כולנו מכלול אחד שלם כל אחד מייצג חלק אחר שלו וזה מה שיפה וכאשר נבין את זה לא תהיה הפרדה בין עמים דתות וכיו"ב. לדעתי אחת הסיבות שאנשים מחפשים את זה אולי בגלל הכפיה של הדתיים (לא הדת) זה גורם לך ללכת לחפש במחוזות אחרים לפעמים. מצד שני גם להם (לסינים) יש מה "להציע" וכל אחד מתחבר לחלק אחר - כמו שאמרת יש את הכל אצלנו, אבל תמיד יפה לראות את הדברים גם בצורה אחרת במקומות אחרים. לא צריך להסתגר טוב ולהרחיב אופקים, זה לא עושה אותנו פתאום סינים בגלל שאנחנו קוראים את דברי בודהה או לא משנה מי.
 
הנה סיבה אחת מאלף../images/Emo13.gif

את המאמר הזה ליקטתי מהרשת, מגישה בהנאה לכולנו
מתקדמים לאחור
מאת דוד הרטמן הממסד הדתי בישראל הוא האיום המרכזי על הסולידריות היהודית ועל הסיכוי להתחדשות המסורת היהודית בניגוד לתחזיות הפסימיות בנוגע לעתיד היהדות במדינת ישראל המודרנית והפוסט-מודרנית, אני מאמין בכל לבי שישראל היא המקום המפרה ביותר לתחיית היהדות והתחדשותה. התחדשות העשויה להשפיע השפעה עמוקה על חיי היהודים ברחבי העולם ועל זהותם. לישראל היכולת הייחודית ליצור ביהדות דמויות חדשות שקיומן יעיד כי חיים יהודיים בעולם המודרני הם אפשריים בהחלט. בכך, יהוו דמויות אלה משום תשובה לשאלה עמה מתמודדת יהדות הגולה, "לשם מה להיות יהודי". ובכל זאת - אולי בניגוד למה שניתן לחשוב - התנהגותם והצהרותיהם הפומביות של אנשי הרבנות הראשית ושל הממסד הדתי בישראל מהוות איום מרכזי, הן לסולידריות היהודית והן לסיכוי להתחדשות המסורת היהודית, כפי שאני מבין אותה. מרוחק מן המסורת היהודית ככל שייראה, שורשיו של הישראלי הממוצע נטועים עמוק ביהדות. כמעט כל יהודי בישראל עורך לבנו ברית מילה, לוח השנה הישראלי מוכתב על ידי חגי ישראל, ליל הסדר הינו מסגרת משותפת עבור מרבית המשפחות היהודיות, וביום כיפור בתי הכנסת מלאים, וברחובות ירושלים כמעט ולא תיראה מכונית נוסעת. כל זה מתקיים לא מכוח חקיקה בכנסת, אלא מבחירה חופשית של הישראלים, שלא להפנות גבם למסורת. לישראלים תחושת שייכות חזקה למסגרת משפחתית-תרבותית שהתקיימה לאורך תולדות עם ישראל. מדינת ישראל נוסדה בידי מהפכנים נועזים שביקשו להצעיד את העם היהודי לעבר העולם המודרני, תוך יצירת ריבונות יהודית עצמאית וחילונית. החלוצים הציוניים שללו את הצורך בגאולה משיחית כתנאי הכרחי לסיום גלות עם ישראל. ואולם, בה בעת הם ביססו קשר מהותי עם העבר. אף על פי שהקמת המדינה והשאיפה ליצור את ה"יהודי החדש" התבססו על דחיית המסורת, דחייה זו עוגנה מבחינה אידיאולוגית דווקא בארץ ישראל - עובדה רבת עוצמה ומרגשת, שמאז ומתמיד חיברה את היהודים לעברם הקולקטיווי. למרבה האירוניה, המהפכה הציונית ששאפה להתנתק מן העבר היהודי, חבה חוב גדול לאותו עבר עצמו. הדבר מזכיר לי את הסיפור על הנער המשולהב המסיר את עול הוריו בטריקת דלת, אבל ממשיך לגור בביתם. לו התנתקותנו מן העבר היתה מתרחשת באוגנדה, לא היינו הופכים לחברה המאופיינת בשתי תנועות מנוגדות זו לזו: חדשנות רדיקלית ומסורתיות שמרנית. הקוראים יגלו ודאי ספקנות בנוגע להסברי האוהד לחוויה הישראלית ויתהו באיזה יקום חי כותב המאמר. היכן נמצאים סימניה של אותה התחדשות, כביכול, של המסורת היהודית? איפה ניכרות השפעותיה של הדינמיקה המפרה בין עבר לעתיד? היכן אותן דמויות של היהודי החדש? יודע אני ידוע היטב, כי היהדות בישראל נראית יותר כהתקדמות לאחור - בחזרה לגטו של ימי הביניים - מאשר כניסוי תרבותי ורוחני מלהיב. תחת שיאמץ את ערכי האוטונומיה, האינדיווידואליזם, חופש המצפון והפמיניזם, רואה בהם הממסד הדתי הרשמי איום על היהדות. תוך זלזול הם מקשרים את המודרניות להפקרות, להתפרקות התא המשפחתי, ולאובדן ערכי המוסר האמיתיים. במובנים רבים, תפישת העולם של הרבנות מזכירה כמה מן המחנות הריאקציונריים ביותר בנצרות ובאיסלאם. דוגמה מן הזמן האחרון לסירוב הדוגמטי של הממסד הדתי להתעמת עם אתגרים וערכים המודרניים, היא הדרך בה בוטל כנס שאירגנה הרבנות על נשים עגונות. כיהודים מאמינים רבים, שמחתי בתחילה לשמוע שהרבנות הראשית מארגנת כנס זה. אף על פי שלא ציפיתי מן הרבנות להציע פתרון הלכתי לבעיה, התעודדתי מנכונותה להכיר (לפחות למראית עין) בכך שסבלן של נשים מהשליטה של בעליהן על חירותן מהווה בעיה חמורה. אלא שברגע האחרון קרא הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיגו הרוחני של המחנה החרדי הליטאי, לרב הראשי הספרדי, שלמה עמאר, לבטל את האירוע. זה האחרון נכנע ללחצים והכנס בוטל. החלטה שרירת-לב זו, לעצום עיניים אל מול סבל אנושי הנגרם בשל החקיקה בנושא העגונות, במקום לחשוף את המסורת ומוסדותיה לביקורת, משקפת את הפער העמוק שבין הממסד הדתי הרשמי לבין חלק ניכר מן העם היהודי. נוכח שוני תרבותי ומוסרי זה, עלינו לשאול עצמנו מהו הצידוק למתן השליטה בחיי הדת במדינת ישראל, לקבוצה בדלנית ודוגמטית, שהיא חסרת כל הערכה לרוח הרדיקלית שעל ברכיה צמחה המדינה? הממסד הדתי נשלט עלי ידי הלוך-רוח המדכא את הפוטנציאל להתחדשותה של זהות יהודית מוסרית ורוחנית, העשויה להתחיל גל של התחדשות ביהדות העולמית. ההגמוניה של הרבנות במדינה מרחיקה חלק מן היהודים מדתם, ודוחפת אחרים לחפש דרכים חלופיות לביטוי יהדותם. גם הממסד החרדי, תחת שיזמין רבנים רפורמים וקונסרווטיווים להתדיין, ולו כדי לנסות ולשכנע אותם כי גישותיהם מוטעות, עושה להם דמוניזציה, ומאשים אותם בניכור ובהתבוללות הפושים ביהדות הגולה. בנוסף לבערות שעמדה זו חושפת, בנוגע לאופיה של החברה המערבית המודרנית והרב-תרבותית, הקלות שבה המנהיגות החרדית פוסלת יהודים וגישות אחרות לחיים היהודיים מראה עד כמה היא מנותקת מן ההיסטוריה המודרנית בכלל, ומן ההיסטוריה היהודית בפרט. חוק השבות קורא ליהודים מרחבי העולם לבוא לישראל וליטול חלק בביסוס עתידו של העם היהודי. אך מסופקני אם יהודים יהיו מוכנים להיענות לאתגר, אם יידרשו לשם כך לוותר על עמדותיהם בנוגע לדת. חיילים צעירים חלקו עמי את הכאב וההשפלה שהם חשים ביודעם כי למרות נכונותם להקריב את חייהם למען ביטחון מדינת ישראל, רשויות הדת (ואנשיהן) אינם חשים כל נקיפות מצפון כשהם מונעים קבורה הולמת מחיילים שהרקע היהודי שלהם מוטל בספק. בדומה, טיפול לא הומני בנושא הגיור עלול להביא לתסיסה רבתי במדינה. בישראל חיים כ-300 אלף עולים מחבר המדינות, שבאו לארץ מכוח חוק השבות אך הרבנות לא מכירה בהם כיהודים. במצב זה, נדרשת הרבנות להושיט להם יד ולסייע בתהליך גיורם. אולם, פעולותיו ודבריו של הממסד הדתי מצביעים על כך שעבור אנשיו חשובה יותר השמירה על סמכותם ההלכתית, מאשר עידודם של יהודים לפתוח בתהליך רוחני בחייהם. לידתה המחודשת של מדינת ישראל לאחר השואה מייצגת את שאיפת עמנו להישאר חלק מן ההיסטוריה. יש לתת משקל הלכתי במסגרת הליך הגיור למחויבות להמשכיות היהדות, ולנכונות להקריב קרבן עליון עבור מדינת היהודים. יהודי דתי המבין את משמעות אהבת אדם לאלוהיו, יודע כי בסופו של דבר נועדה ההלכה לסייע ולעורר את היהודים בכמיהתם לאלוהים. אל לנו לתת להלכה להפוך למחסום המונע השתתפות בחיים היהודיים ואת הערכת הייחוד שבהם. ואל לנו לאפשר לממסד דתי מאובן ומוגבל למנוע מישראל את עצמתה המוסרית והרוחנית של היהדות. הרב פרופ' דוד הרטמן הוא ראש מכון שלום הרטמן בירושלים
 

עליזה 63

New member
אוי לו לעם

ששוכח מאיפה הוא בא?מה הוא עבר? . ותמיד המסורת אחדה בינינו. אחת ששנים היתי במחיצת דתיים אף פעם לא כפו עלי כלום והמשיכו לקבל לאהוב אותי אני החילונית פשוט סטיגמה שיצא להם וחבל שכך. את המפכה של פרוד העם התחיל רבין ולצערי עד היום היא נמשכת גדולי המליארדארים בארץ עשה לך חבר וקנה רב. פשוט יש אנשים שטנצים שאחד מפליץ ואומר זה לא טוב כולם נהיים כמוהו אנשים שאנצים. ואותם אמשים ליבם מאוד ריקני וגלמוד. לצערי שטנצים.
 
למעלה