תאונה קטנה בסופר
סתם סיפור מהאוסף האישי שלי שנכתב לפני כשנה.. מי שמכיר - תסבלו בשקט
מי שלא - זה הועלה כאן בעקבות סיפורו של מאסטר איגל על קליק-בדסמי-בהווי-היומיומי תהנו
============================================================= העגלות שלנו התנגשו בסופר. כאילו.. מה יכול להיות יותר בנאלי מזה???? לקחתי את הסיבוב מהשורה של הפסטות לכיוון השמנים קצת יותר מדי מהר והסתכלתי לאחור ו…בום! שמעתי צליל של זכוכית פוגעת במתכת וסובבתי ראשי בבהלה, נועצת מבט רחב אל תוך כלי הרכב הנפגע. אינסטינקט? התנייה? אין לי שמץ. "סליחה, אדוני. ממש ממש מצטערת. לא שמתי לב. אני אשמה. סליחה אדוני.." אדוני בתחת שלי! מה קורה לי אני???? הזדקפתי, נשמתי עמוק מחזירה עצמי למסלול ההגיוני ו.. הרמתי עיניים כדי לפגוש במבט מאוד משועשע מאחורי משקפי מתכת קטנות. זה לא היה רק משועשע. זה היה בוחן, זה היה חודר, זה היה ירוק.. וההגיון התאדה באוויר הספוג בקולה של לודמילה המודיעה על מבצע במחלקת הקוסמטיקה. כוס אמאק כל אלה עם העיניים הירוקות! למה תמיד העיניים האלה מערבבות לי את הלבלב עם הקיבה ומקפיצות לי את השחלות לגרון, למה? לי עצמי יש עיניים כאלה. וחוצ'מזה – אני בכלל אוהבת עיניים שחורות שמורכבות על גברים כהים. זה כתוב ב"תעודת אישה" שלי! נשבעת! נו בטח שאתם רוצים תאור. גבוה! אבל יחסית אלי אפילו שטיח גבוה.. שיער כסוף קצוץ מאוד (ככה הם מסתירים את הקרחת המתפתחת בחזית). לא חתיך. יפה כזה. פנים של איש. נאה, קווים קצת כבדים ועל הכל שלטו העיניים. גם עם מסך המשקפיים הן היו.. עיניים! לבוש טוב. כפות ידיים של פקיד. מטופחות. כולו היה מטופח. השעה היתה 11:00 בלילה, הסופר עמד להיסגר בעוד שעה, שנינו אחרי יום ארוך – והוא מריח כמו קלווין קליין. הרגשתי פתאום מקומטת ומיוזעת והחור השחור באמצע הבטן שאב אותי עוד קצת, מכווץ אותי יותר.. "סדרי את העגלה.." בקול שקט אני חייבת לבדוק בהזדמנות הראשונה אם יש לי קעקוע של Slave על המצח.. "סליחה???" "אולי אחר כך נסלח. קודם העגלה!" נו מה? באבו-אבוה סידרתי! כמו חיילים. תזכירו לבעוט בעצמי בהזדמנות הראשונה?? "תעזבי את העגלה שלך כאן. תחזרי אחר כך לקניות שלך. עכשיו את לוקחת את העגלה שלי אחרי.." והסתובב, פוסע לכיוון המדפים של התה. הסתכלתי אחריו בהלם. "הייי.. יש גבול! הסופר עומד להיסגר ואני צריכה עוד מוצרי חלב ו.." "שששששש.." היה לו כזה שוש שהרגשתי כאילו מישהו החליק לי קוביית קרח לאורך עמוד השדרה. אז השתתקתי. איך לא? "את תספיקי. יש לי עוד כמה דברים לקחת ואחר כך לקופה. קדימה." עצרו רגע את הסיפור. בואו רגע הצידה לשיחונת. תגידו לי: מה, לכל הרוחות, קורה כאן? ואל תגידו לי דמות סמכותית! גם הגניקולוג שלי סמכותי. גם מנהל בית הספר של הילדות שלי סמכותי. אפילו גרשון מהבנק הופך סמכותי ברגע שהוא מציץ אל תוך חשבון הבנק שלי!!! סמכותיות לא ממש עושה לי את זה. אז למה יש כאלה שיודעים איפה למצוא את המקלדת שם בפנים ולתקתק אותנו איך שהם רוצים??? איך יש את הקליק הזה פתאום שממיס לנו את הברכיים ומחרבש לנו את חוט השדרה? למה אף פעם אין אזהרות לפני??? טוב.. טובבבבב.. אחר כך תענו. ממשיכה.
סתם סיפור מהאוסף האישי שלי שנכתב לפני כשנה.. מי שמכיר - תסבלו בשקט
