תאונה ושמה אולמרט
מאת יואל מרקוס דוברי הממשלה יצאו מכליהם כדי לשכנע את הפלשתינאים ואת דעת הקהל העולמית, שההפגזה שנהרגו בה שתי משפחות בבית חנון, נשים וילדים, היתה תאונה. אולי כן שיכנעו, אולי לא. יותר מדי תאונות במירכאות ופאשלות בלי מירכאות היו בחודשים האחרונים מכדי שהעולם והערבים יאמינו בתום לבה של ההפגזה על בית מגורים בבית חנון. התאונה האמיתית מבחינה היסטורית היא, שהמדינה נגררה למלחמה בשתי חזיתות על ידי ראש ממשלה ושר ביטחון חפים מהבנה צבאית. גם מינוי איש חיל האוויר לרמטכ"ל היה מלכתחילה משגה חמור. דן חלוץ אולי יודע איך להגיע לטהראן, אך ניכר שאין לו מושג במערכות-קרב יבשתיות. וכשמדובר ברמטכ"ל יהיר, הבטוח שהקרב עם חיזבאללה יוכרע מן האוויר, אין פלא שמבצע לבנון ב' נראה כפי שנראה, עם מיליון ישראלים במקלטים במשך 33 ימים. אהוד אולמרט, המבין בנכסי דלא ניידי יותר מאשר באסטרטגיה צבאית, ועמיר פרץ, שעשה הסבה מקצועית מביכה, נכנעו לדומיננטיות של חלוץ ונתנו את ידם למהלכים צבאיים מבולבלים. אולמרט ופרץ סיבכו אותנו במבצעים שנהפכו למלחמות, שמטרותיהן לא ממש הושגו: החטופים נמצאים עדיין בידי חיזבאללה וחמאס. חיזבאללה לא פורק וספק אם יפורק מנשקו, וקסאמים ממשיכים ליפול באשדוד ובאשקלון. אין זה מקרה, ש-70% מהציבור אינם מרוצים מתפקודו של אולמרט ו-82% אינם מרוצים מפרץ. אילו היתה לראש הממשלה קצת נחישות מנהיגותית, הוא לא היה מחכה לשום ועדת חקירה. דבר ראשון היה צריך לפטר את חלוץ, האחראי הראשי לפאשלות הצבאיות. כתבים מדיניים בכמה עיתונים דיווחו ערב צאתו של אולמרט לוואשינגטון, ש"אולמרט חזר לעצמו", ש"הוא מגלה ביטחון עצמי, תוקפני", "מהיר תשובה ומשדר שכל החקירות נגדו לא מזיזות לו". תיאורים כאלה מוכיחים, שאולמרט חזר לעצמו כקומבינטור. לא רק התחמק מוועדת חקירה ממלכתית, אלא גם גילגל את הביקורת הציבורית למלחמות הגנרלים. בביקורו בצפון הכריז קוממיות, שחיזבאללה הובס ולא יהיה עוד בכוחו לחזור ולירות נשק תלול מסלול לשטח ישראל. התבטאות יהירה זו מזכירה את דבריו של יגאל אלון, ש"עוד לא קם המטוס הסורי שחצה את גבול ישראל". למחרת היום, מטוס סורי יחיד עשה בום על-קולי מעל חיפה. הכרזותיו של אולמרט נראות כבועות סבון מול הערכותיהם ההפוכות של גורמי מודיעין, ולפיהן חיזבאללה בתמיכה איראנית וסורית עלול להפתיע אותנו בקיץ במתקפת נקמה לאורך כל הגבול הצפוני. נראה, שחיזבאללה לא יחכה למסקנות ועדת וינוגרד, כשם שחמאס לא ימשיך לבלוע את ההשפלה, ההרעבה והמתקפות הישראליות ויהפוך במהרה את עזה ללבנון שנייה כבסיס לפיגועי התאבדות. לישראל היסטוריה מאלפת של מנהיגים שהפתיעו. מנחם בגין, שנבחר כמנהיג "אף שעל", הוא שוויתר על כל סיני; יצחק רבין, שנבחר כביטחוניסט, הביא את הסכם אוסלו; ואריאל שרון, שנבחר כחביב המתנחלים, הוא שגנז את חלום ארץ ישראל השלמה. אולמרט הבטיח להמשיך בדרכו של שרון, אך חזר בו. הוא פשוט לא בנוי מהחומר של מנהיג היסטורי. צירופו של אביגדור ליברמן כשר אסטרטגי לאסטרטגיה, חידוש עולמי בפני עצמו, מוכיח, שאפילו קומבינטור גדול הוא לא. באין מנהיג המסוגל להתחיל בהידברות עם הפלשתינאים, יש הכרח להקים ממשלת חירום, על ידי פריש-מיש פרסונלי במבנה הממשלה: להעביר, למשל, את פרץ לתיק חברתי ולהציב תחתיו את אהוד ברק. להשתמש בניסיונו של שמעון פרס בקבינט, תחת לבחור בו לנשיא. לצרף לקבינט את בנימין נתניהו המנוסה ואת דן מרידור, שאין בקי ממנו בנושא סכנת הגרעין האיראני. המדינה עייפה מקומבינות מלחמתיות ומהשנאה המבעבעת נגדה. היא זקוקה לאג'נדה של שלום.
מאת יואל מרקוס דוברי הממשלה יצאו מכליהם כדי לשכנע את הפלשתינאים ואת דעת הקהל העולמית, שההפגזה שנהרגו בה שתי משפחות בבית חנון, נשים וילדים, היתה תאונה. אולי כן שיכנעו, אולי לא. יותר מדי תאונות במירכאות ופאשלות בלי מירכאות היו בחודשים האחרונים מכדי שהעולם והערבים יאמינו בתום לבה של ההפגזה על בית מגורים בבית חנון. התאונה האמיתית מבחינה היסטורית היא, שהמדינה נגררה למלחמה בשתי חזיתות על ידי ראש ממשלה ושר ביטחון חפים מהבנה צבאית. גם מינוי איש חיל האוויר לרמטכ"ל היה מלכתחילה משגה חמור. דן חלוץ אולי יודע איך להגיע לטהראן, אך ניכר שאין לו מושג במערכות-קרב יבשתיות. וכשמדובר ברמטכ"ל יהיר, הבטוח שהקרב עם חיזבאללה יוכרע מן האוויר, אין פלא שמבצע לבנון ב' נראה כפי שנראה, עם מיליון ישראלים במקלטים במשך 33 ימים. אהוד אולמרט, המבין בנכסי דלא ניידי יותר מאשר באסטרטגיה צבאית, ועמיר פרץ, שעשה הסבה מקצועית מביכה, נכנעו לדומיננטיות של חלוץ ונתנו את ידם למהלכים צבאיים מבולבלים. אולמרט ופרץ סיבכו אותנו במבצעים שנהפכו למלחמות, שמטרותיהן לא ממש הושגו: החטופים נמצאים עדיין בידי חיזבאללה וחמאס. חיזבאללה לא פורק וספק אם יפורק מנשקו, וקסאמים ממשיכים ליפול באשדוד ובאשקלון. אין זה מקרה, ש-70% מהציבור אינם מרוצים מתפקודו של אולמרט ו-82% אינם מרוצים מפרץ. אילו היתה לראש הממשלה קצת נחישות מנהיגותית, הוא לא היה מחכה לשום ועדת חקירה. דבר ראשון היה צריך לפטר את חלוץ, האחראי הראשי לפאשלות הצבאיות. כתבים מדיניים בכמה עיתונים דיווחו ערב צאתו של אולמרט לוואשינגטון, ש"אולמרט חזר לעצמו", ש"הוא מגלה ביטחון עצמי, תוקפני", "מהיר תשובה ומשדר שכל החקירות נגדו לא מזיזות לו". תיאורים כאלה מוכיחים, שאולמרט חזר לעצמו כקומבינטור. לא רק התחמק מוועדת חקירה ממלכתית, אלא גם גילגל את הביקורת הציבורית למלחמות הגנרלים. בביקורו בצפון הכריז קוממיות, שחיזבאללה הובס ולא יהיה עוד בכוחו לחזור ולירות נשק תלול מסלול לשטח ישראל. התבטאות יהירה זו מזכירה את דבריו של יגאל אלון, ש"עוד לא קם המטוס הסורי שחצה את גבול ישראל". למחרת היום, מטוס סורי יחיד עשה בום על-קולי מעל חיפה. הכרזותיו של אולמרט נראות כבועות סבון מול הערכותיהם ההפוכות של גורמי מודיעין, ולפיהן חיזבאללה בתמיכה איראנית וסורית עלול להפתיע אותנו בקיץ במתקפת נקמה לאורך כל הגבול הצפוני. נראה, שחיזבאללה לא יחכה למסקנות ועדת וינוגרד, כשם שחמאס לא ימשיך לבלוע את ההשפלה, ההרעבה והמתקפות הישראליות ויהפוך במהרה את עזה ללבנון שנייה כבסיס לפיגועי התאבדות. לישראל היסטוריה מאלפת של מנהיגים שהפתיעו. מנחם בגין, שנבחר כמנהיג "אף שעל", הוא שוויתר על כל סיני; יצחק רבין, שנבחר כביטחוניסט, הביא את הסכם אוסלו; ואריאל שרון, שנבחר כחביב המתנחלים, הוא שגנז את חלום ארץ ישראל השלמה. אולמרט הבטיח להמשיך בדרכו של שרון, אך חזר בו. הוא פשוט לא בנוי מהחומר של מנהיג היסטורי. צירופו של אביגדור ליברמן כשר אסטרטגי לאסטרטגיה, חידוש עולמי בפני עצמו, מוכיח, שאפילו קומבינטור גדול הוא לא. באין מנהיג המסוגל להתחיל בהידברות עם הפלשתינאים, יש הכרח להקים ממשלת חירום, על ידי פריש-מיש פרסונלי במבנה הממשלה: להעביר, למשל, את פרץ לתיק חברתי ולהציב תחתיו את אהוד ברק. להשתמש בניסיונו של שמעון פרס בקבינט, תחת לבחור בו לנשיא. לצרף לקבינט את בנימין נתניהו המנוסה ואת דן מרידור, שאין בקי ממנו בנושא סכנת הגרעין האיראני. המדינה עייפה מקומבינות מלחמתיות ומהשנאה המבעבעת נגדה. היא זקוקה לאג'נדה של שלום.
