תאומים
סיפור קצר שקראתי אותי אישית נורא ריגש.... הם היו דומים כמו שתי טיפות מים, ממש לא היה בינהם שום הבדל. רק מי שהכיר את שניהם ידע שלעמוס יש שעון ביד ימין ולרונן לא. לשניהם היה שיער קצוץ בצבע חום ועינים בצבע דבש. מי שהסתכל בעינים האלה נסחף בזוהר וברק שהיה להם. שניהם היו בנויים טוב אפילו יותר מדי טוב. גוף שריר וחלק, גבוהים ורחבי כתפים. הבדל? אולי של כמה מילמטרים לא יותר. החיוך שלהם היה כובש, כשהם חייכו הם חשפו שינים צחורות ומסודרות בלי שום רווח בינהם. שניהם היו שחיינים מצטיינים זה היה התחביב העיקרי שלהם. תמיד היו משיגים את כולם . אם התחרו בינהם זה היה ענין של מאית שניה בין הנגיעה של האחד לשני במעקהץ הם היו כל כך מושלמים , אפשר לומר מושלמים מדי. היו להם אותם חברים , מוזר, כי לכל זוג תאומים יש בד"כ את החבורה שלו. אבל אצלם זה היה שונה. כולם העריצו אותם , כולם רצו להיות בחברתם, האם היו גאוותנים כתוצאה מכך? באופן מפליא אפילו זה לא. תמיד האריכו שדיברו עם כל אחד ואחד שפנה אליהם כן, גם האופי היה זהה. עמוד למד ביא3 ואילו רונן למד ביא2 כל שיעור מישהוא אחר היה יושב לידם, אבל הם לא ייחסו לזה מחשבה רבה, בהפסקות שהו תמיד עם חבריהם הולכים ביחד בחבורה, כולם צמודים אליהם, מנסים לתפוס עוד רגע של קרבה עם שני האנשים האלה שהיו כל כך יפים מכל בחינה. בהפסקות נפגשו המבטים שלהם במבטים של בנות סמוקות ונבוכות, האם השפילו מבטם בתגובה? לא. הם הפריחו חיוכים באויר נופפו לשלום , הניחו יד על כתף נשית. אני תמיד עמדתי בצד והערצתי אותם מרחוק , גם לא רציתי להכיר אותם מקרוב. הנחתי שרק אקשה עליהם , כשאסתבך בעדר שהולך אחריהם באופן קבוע, הם למדו בשכבה מעליי וידעתי שהם לא שמעו אפילו את שמי. כולם הכירו אותם , אבל הם לא יכלו להכיר את כולם. הייתי בכיתה י, במילה "ילדה" אני מכוונת לכך שנראיתי קטנה וצנומה, בחורה זעירה שעוד לא חוותה אהבה , היו לי את החברות שלי , לא הרבה אומנם והסתפקתי במה שיש לי. אהבתי את שניהם באותה מידה , לא היה מי שאהבתי יותר ומי שאהבתי פחות. תמיד במדרגות מיהרתי למדרגות שמהן הם ירדו והסתתרתי בקרבת מקום, תחת גרם מדרגות אחר. הבטתי בשניהם בסתר , למזלי אף פעם לא הבחינו בי . התחבאתי והייתי מקשיבה לכל מה שאמרו. לא פספסתי שום מילה, ידעתי איפה הם מסתובבים , מה הם עשו בלילה שעבר , עם מי הם יוצאיםמה הם אוהבים וגם סודות פרטיים. הרגשתי שכמה שלא הכרתי אותם , הכרתי אותם היטב, על אף שלא ידעו על עצם קיומי, מיום ליום חשבתי עליהם יותר , אבל לא על אחד מהם בנפרד , אלא על שניהם. יום אחד שמעתי שהם יוצאים למסיבה לוהטת, יהיו שם המונים, והם ממש נרגשים לקראת האירוע, אפילו הכינו בגדים מראש, החלטתי שזו תהיה ההזדמנות , גם אני חייבת להופיע במסיבה, לשמוע את הסודות, הרכילות , וסוף סוף להראות להם שאני קיימת. בערב התארגנתי. התלבשתי הכי יפה שאני יכולה , התאפרתי (אפילו שמתי אודם וצללית למרות שאנינמנעת מהם בדרך כלל) וקלעתי צמה ארוכה, נראיתי נחמד, למרות שאת הפנים הרזות ואת העצמות הבולטות לא יכולתי להסתיר. הלכתי לבדי , מסתובבת בחשיכה , יודעת לאן מועדות פניי, אבל בלי מושג איך אפעל כשאגיע , בלי להרגיש, תוך כדי מחשבות, הגעתי למקום. היו שם המון נערים ונערות כולם משוחחים, צוחקים, דוחפים, אבל אני הייתי להוטה לראות רק שני פרצופים, בעצם אחד, אבל פעמיים. לפתע ראיתי אותם , לבושים באותם בגדים, מסורקים אותו דבר, אותו חיוך. התחבאתי בפינה ועקבתי אחריהם, משתדלת לשמור על חשאיות ומרחק. לא ידעתי למה, הרי באתי לראות, לצאת מהמחבוא התמידי. הם היו עם החבורה הקבועה שלהם. צוחקים, חושפים פה מלא שינים צחורות. יכולתי להתבונן בהם שעות בלי לחוש את הזמן. בין כל האלפים שהיו שם בחוץ עבר אחד קצת שונה מהשאר , כשעבר קרוב ראיתי עינים שחורות, ללא ברק , חשוכות, כאילו אין נשמה בתוכן, הוא החזיק שקית אטומה בצבע כתום, וצעד לתוך ההמון הצוחק והמחייך, הוא התקרב לשני התאומים, נראה כאילו הוא מעוניין להגיד שלום לשני התאומים, עקבתי אחריו בעיני, בוחנת אותו. זה היה עניין של שניות, עד ששמעתי פיצוץ מחריד אוזנים. כולם צעקו , התכסו בדם , רגל פה, יד שם. הסתכלתי על הכל בתדהמה. הייתי רחוקה מכל ההמולה , ורק עכשיו הבנתי... רק לא הם. הלכתי מהר, מחפשת את אהוביי. רק לראות שהם שלמים, לא צריך יותר. פילסתי את דרכי בין ההמון הצועק והבוכה. מרחוק יכולתי לשמוע אמבולנסים דוהרים ואת קול הסירנות. מפנים בשקט את ההרוגים והפצועים. ואני רצה בכל כוחתיי, מנסה לאתר לפחות אחד מהם. מהעינים שלי זולגות דמעות, והכל נהיה פתאום מטושטש ולא מובן. לפתע אני מועדת ונופלת על אחת הגופות, כולה מרוסקת, אני מחוירה פנים ונבהלת, רק אחרי מבט ממושך , אני קולטת: גופה עם שעון.
סיפור קצר שקראתי אותי אישית נורא ריגש.... הם היו דומים כמו שתי טיפות מים, ממש לא היה בינהם שום הבדל. רק מי שהכיר את שניהם ידע שלעמוס יש שעון ביד ימין ולרונן לא. לשניהם היה שיער קצוץ בצבע חום ועינים בצבע דבש. מי שהסתכל בעינים האלה נסחף בזוהר וברק שהיה להם. שניהם היו בנויים טוב אפילו יותר מדי טוב. גוף שריר וחלק, גבוהים ורחבי כתפים. הבדל? אולי של כמה מילמטרים לא יותר. החיוך שלהם היה כובש, כשהם חייכו הם חשפו שינים צחורות ומסודרות בלי שום רווח בינהם. שניהם היו שחיינים מצטיינים זה היה התחביב העיקרי שלהם. תמיד היו משיגים את כולם . אם התחרו בינהם זה היה ענין של מאית שניה בין הנגיעה של האחד לשני במעקהץ הם היו כל כך מושלמים , אפשר לומר מושלמים מדי. היו להם אותם חברים , מוזר, כי לכל זוג תאומים יש בד"כ את החבורה שלו. אבל אצלם זה היה שונה. כולם העריצו אותם , כולם רצו להיות בחברתם, האם היו גאוותנים כתוצאה מכך? באופן מפליא אפילו זה לא. תמיד האריכו שדיברו עם כל אחד ואחד שפנה אליהם כן, גם האופי היה זהה. עמוד למד ביא3 ואילו רונן למד ביא2 כל שיעור מישהוא אחר היה יושב לידם, אבל הם לא ייחסו לזה מחשבה רבה, בהפסקות שהו תמיד עם חבריהם הולכים ביחד בחבורה, כולם צמודים אליהם, מנסים לתפוס עוד רגע של קרבה עם שני האנשים האלה שהיו כל כך יפים מכל בחינה. בהפסקות נפגשו המבטים שלהם במבטים של בנות סמוקות ונבוכות, האם השפילו מבטם בתגובה? לא. הם הפריחו חיוכים באויר נופפו לשלום , הניחו יד על כתף נשית. אני תמיד עמדתי בצד והערצתי אותם מרחוק , גם לא רציתי להכיר אותם מקרוב. הנחתי שרק אקשה עליהם , כשאסתבך בעדר שהולך אחריהם באופן קבוע, הם למדו בשכבה מעליי וידעתי שהם לא שמעו אפילו את שמי. כולם הכירו אותם , אבל הם לא יכלו להכיר את כולם. הייתי בכיתה י, במילה "ילדה" אני מכוונת לכך שנראיתי קטנה וצנומה, בחורה זעירה שעוד לא חוותה אהבה , היו לי את החברות שלי , לא הרבה אומנם והסתפקתי במה שיש לי. אהבתי את שניהם באותה מידה , לא היה מי שאהבתי יותר ומי שאהבתי פחות. תמיד במדרגות מיהרתי למדרגות שמהן הם ירדו והסתתרתי בקרבת מקום, תחת גרם מדרגות אחר. הבטתי בשניהם בסתר , למזלי אף פעם לא הבחינו בי . התחבאתי והייתי מקשיבה לכל מה שאמרו. לא פספסתי שום מילה, ידעתי איפה הם מסתובבים , מה הם עשו בלילה שעבר , עם מי הם יוצאיםמה הם אוהבים וגם סודות פרטיים. הרגשתי שכמה שלא הכרתי אותם , הכרתי אותם היטב, על אף שלא ידעו על עצם קיומי, מיום ליום חשבתי עליהם יותר , אבל לא על אחד מהם בנפרד , אלא על שניהם. יום אחד שמעתי שהם יוצאים למסיבה לוהטת, יהיו שם המונים, והם ממש נרגשים לקראת האירוע, אפילו הכינו בגדים מראש, החלטתי שזו תהיה ההזדמנות , גם אני חייבת להופיע במסיבה, לשמוע את הסודות, הרכילות , וסוף סוף להראות להם שאני קיימת. בערב התארגנתי. התלבשתי הכי יפה שאני יכולה , התאפרתי (אפילו שמתי אודם וצללית למרות שאנינמנעת מהם בדרך כלל) וקלעתי צמה ארוכה, נראיתי נחמד, למרות שאת הפנים הרזות ואת העצמות הבולטות לא יכולתי להסתיר. הלכתי לבדי , מסתובבת בחשיכה , יודעת לאן מועדות פניי, אבל בלי מושג איך אפעל כשאגיע , בלי להרגיש, תוך כדי מחשבות, הגעתי למקום. היו שם המון נערים ונערות כולם משוחחים, צוחקים, דוחפים, אבל אני הייתי להוטה לראות רק שני פרצופים, בעצם אחד, אבל פעמיים. לפתע ראיתי אותם , לבושים באותם בגדים, מסורקים אותו דבר, אותו חיוך. התחבאתי בפינה ועקבתי אחריהם, משתדלת לשמור על חשאיות ומרחק. לא ידעתי למה, הרי באתי לראות, לצאת מהמחבוא התמידי. הם היו עם החבורה הקבועה שלהם. צוחקים, חושפים פה מלא שינים צחורות. יכולתי להתבונן בהם שעות בלי לחוש את הזמן. בין כל האלפים שהיו שם בחוץ עבר אחד קצת שונה מהשאר , כשעבר קרוב ראיתי עינים שחורות, ללא ברק , חשוכות, כאילו אין נשמה בתוכן, הוא החזיק שקית אטומה בצבע כתום, וצעד לתוך ההמון הצוחק והמחייך, הוא התקרב לשני התאומים, נראה כאילו הוא מעוניין להגיד שלום לשני התאומים, עקבתי אחריו בעיני, בוחנת אותו. זה היה עניין של שניות, עד ששמעתי פיצוץ מחריד אוזנים. כולם צעקו , התכסו בדם , רגל פה, יד שם. הסתכלתי על הכל בתדהמה. הייתי רחוקה מכל ההמולה , ורק עכשיו הבנתי... רק לא הם. הלכתי מהר, מחפשת את אהוביי. רק לראות שהם שלמים, לא צריך יותר. פילסתי את דרכי בין ההמון הצועק והבוכה. מרחוק יכולתי לשמוע אמבולנסים דוהרים ואת קול הסירנות. מפנים בשקט את ההרוגים והפצועים. ואני רצה בכל כוחתיי, מנסה לאתר לפחות אחד מהם. מהעינים שלי זולגות דמעות, והכל נהיה פתאום מטושטש ולא מובן. לפתע אני מועדת ונופלת על אחת הגופות, כולה מרוסקת, אני מחוירה פנים ונבהלת, רק אחרי מבט ממושך , אני קולטת: גופה עם שעון.