אני חושבת אחרת
התאומים שלי הם תאומי אחווה, שוני מין, וגם גודלו מלידתם כשתי ישויות עצמאיות, ולכן המצב אצלנו הוא שונה, אבל אני חושבת שהרבה פעמים ההורים/סביבה דוחפים את הילדים (התאומים) להתנהגות זוגית, והילדים "מצייתים" וגם מאמצים את ההתנהגות בעצמם (חיות חברתיות... וחוץ מזה, יש נוחיות בקרבה לתאום) ורק בגיל מבוגר יותר סובלים מכך, אבל אז השינוי לא קל, במיוחד אם הצורך בנפרדות לא זהה בין שניהם (דבר סביר מאד) - אחד רוצה זמן לעצמו, אבל גם לא רוצה לפגוע באחיו התלותי, או שהוא לוקח את הזמן לעצמו, והאח שעדיין לא רוצה להפרד, מרגיש נטוש ואבוד (תחשבי שחצי ממך נעלם). במקרה קיצוני, זה הסתיים ברצח. בנוסף, הרבה מיומנויות בסיסיות לא נרכשו, מתוך הסתמכות על התאום (מורה שאלה תאום שאלה, והוא ענה "אבל [התאומה] יודעת"...). אני חושבת שהדבקת השם על הבגדים היא מצוינת, רצוי בצבע שונה או דרך שתעזור גם לילדים להבדיל ביניהם. מעבר לזה, כדאי לדבר עם ההורים ולנסות לראות מה הגישה שלהם, ואיך עוזרים לילדים, כי בסך הכל, החשיבות המרכזית היא לגישה של ההורים. בנוסף - לעשות לעצמך בראש את הההפרדה, ומזה נובע על השאר: כשעוברים על רשימת השמות (בפעילויות השונות) - לא חייבים להגיד אותם אחד אחרי השני, לדבר אליהם ב"אתה" ולא ב"אתם" (וגם להפנות את תשומת ליבם כשהם עונים "אנחנו" שאולי התשובה היא "אני"...), בשולחנות אוכל/חלוקה לקבוצות וכדומה, אפשר וכדאי להושיב אותם בנפרד. יתכן שבהתחלה יהיה להם קשה, ולכן אפשר בהתחלה רק להרחיק, ולא ממש להפריד קבוצות. לעודד את הילדים האחרים לפנות לאחד (כשילד קורא "יוסי ודני, בואו לשחק איתי" אפשר לשאול אותו "למי קראת? ליוסי או לדני?"), לאפשר לכל אחד מהם פעילות יחידנית עם אחת המטפלות/גננת (אצלנו, כל פעם ילד אחר הולך עם המטפלת להביא אוכל מחדר האוכל, זה בסך הכל כמה דקות אבל זה זמן אישי). בסך הכל, זה מאד תלוי גם בקשר שנוצר ביניהם עד כה ובציפיות ההורים, אבל אני על זה אין לך הרבה השפעה, ולכן חשוב, בעיני, שלפחות בגן הם יקבלו יחס של שני ילדים נפרדים, ולא של שני חצאים. כדאי לזכור, שאין סתירה (ואולי אפילו להיפך) בין ישויות עצמאיות לבין קשר תאומי חזק ומיוחד, ובכל מקרה, אם אני צריכה לבחור בין קשר טלפתי ליכולת של כל אחד לתפקד בעצמו, הבחירה שלי היא בתפקוד. סיפור (אמיתי ומצולם) על תאומים בני 80 שעושים הכל ביחד (גרים ביחד, עושים את כל הפעילויות ביחד, ואפילו חושבים ביחד) לא נראה בעיני מופלא, אלא עצוב מאד.
