דיכאון,הוא מצב נפשי המאופיין בעצב,
חוסר תקווה,פסימיות,ייאוש ואבוד עניין.קיימות הפרעות בריכוז,בתיאבון ובשינה.אלימות,לכאורה בקצה השני של הדיכוטומיה,זוהי תוקפנות,שימוש בכוח. זוהי פגיעה מכוונת,גם בגוף האחר,וגם ברכוש.אלימות מילולית מתבטאת בקללות, ניבול פה,קינטור,איומים וכו´,כולם במטטרה לפגוע בכוונה.לכאורה,אין קשר בין השניים.אולם הספרות מלמדת,ויש המון חומר על כך,כי אכן קיים קשר, ואפילו דו כיווני בין השניים.מסתבר למשל שאצל ילדים צעירים (גילאי גן), הדכאון מביא למעורבות בפעילות בעלת גוון עצוב,או דווקא אגרסיביות במיוחד. הספרות מלמדת כי ילדים שעברו התעללות מינית/פיזית או רגשית..כשאחת התוצאות היתה דיכאון כרוני,חלקם הופך בבגרותם להורים מתעללים..אצל מבוגרים,התופעה השכיחה ביותר במצב של דכאון כרוני,היא נטייה להתאבדות,שגם היא למעשה סוג של אלימות,אלימות כלפי האדם עצמו (ועל כן אסורה על פי החוק).אפשר כמובן להרחיב ולמצוא עוד ועוד קשר.אבל לשם כך גליה,עלייך לחפש בספרות המקצועית.כאן באינטרנט,נסי להכנס למנוע החיפוש:google.co.il התשובה לשאלתך השנייה,אינה חד משמעית.ואין למיטב ידיעתי מגבלה חוקית או תיאורטית המפריעה למטפל להביע אמפטיות למצוקתו של המטופל.גם למטפל הדינמי,העוסק בפסיכואנליזה,שהיא יחסית מאד נדירה היום,מותר להרגיש אמפטיה אלא שהמטופל פשוט לא רואה את זה..למטפל האקלקטי,דהיינו המטפל בשיטות שונותבהתאם לצרכי המטופל,מותר ומקובל להביע אמפטיה..ודמעות,אינן סימן לחולשה,אלא באמת כפי שכתבת לההזדהות,הבנה ואמפטיה.יחד עם זה,התנהגות כזאת חייבת להיות מבוקרת ונשלטת על ידי המטפל בסופו של דבר,כדי שלא להפוך כל פגישה טיפולית לבכייה משותפת,העלולה לשתק את התקדמות הטיפול. העוסק בפסיכואנליזה,
