שתי מילים לנילי

ronnyw

New member
שתי מילים לנילי

שלום לך וחג שמח. למרות שאינני מעירה, אני עוקבת אחרי כל המסרים שלך מאז שי' אושפז (ובכלל). אני חושבת שאת מתארת בכישרון מאבק קלאסי בין המוח ללב. את מבינה במוחך באופן רציונאלי את המצב, את הכדאיות שלו, את אי-האומללות של י', את הפתרון הנכון לטווח קרוב ורחוק, את הסתגלותו המופלאה ונטולת הכאבים - מחד. את זועקת בלב את הפרידה, את הבדידות שנותרה בבית, את העובדה שהאיש שאהבת בעצם איננו ונותרת עם אחר... - מאידך. את מתארת ממש בצורה ספרותית נוגעת ללב את המאבק שלך בין שני העולמות. אני מאמינה בעולם הרציונאלי. בכלל אני בטוחה, שאם העולם כולו היה ממתנהל יותר על פי המוח (כדאיות, שקולי השקעה מול תועלת וכו') ופחות על פי הלב (קינאה, נקמנות, פנאטיות, אגו) - היה טוב יותר לכולנו. לכן אני בטוחה ומושכנעת שעשית את הדבר הנכון, והצעד הוא לטובת י' ולתועלת כל הסובבים אותו. אני מקווה שלאט לאט מוחך יגבר על ליבך, ותמצאי לך שלווה, ותחיי את חייך החדשים עם ביקורים ושותפות מלאה של י' בחייך, אבל עם חיים מלאים שלך עצמך. ולואי ואחרות פה בפורום, שעוד לא מצאו את תעצומות הנפש שאת מצאת, יקבלו מימך השראה, יקלו על בני זוגן ועל עצמן וילמדו מימך הליכי קבלת החלטות והשלמה. בהמון המון חיבה ואמפטיה.
 

נילי41

New member
שלוש מילים לרוני

כבר מזמן שמתי לב שאת אישה רציונלית ושאת מצליחה להבין ולתאר באופן הגיוני ומושכל את המצבים הקשים אליהם נקלענו, כל המטפלים בחולי אלצהיימר, ולכן מאוד חשובה לי התגובה שלך. יש לי אליך גם כן המון חיבה ואמפתיה. ריגשת אותי עד מאוד בתגובתך. כמו שאת אומרת, ברור שאני מבינה שאין ברירה והצעד שעשיתי הוא המתבקש והנכון והראוי ליוד. הבעיה היא עם מה שזה עושה לי... גם אני מקווה שעם הזמן אתרגל למצב החדש, אחדש את חיי, אקבל את המציאות בהשלמה והכאב יהיה יותר עמום. עבר כבר חודש ועוד יומיים מאז שיוד אושפז ואני עדיין סופרת את הימים. עדיין קשה לי אבל אני רואה את המשפחה של השותף של יוד לחדר שהגיע לפני שבוע, אז אני כבר נמצאת במקום הרבה יותר טוב מהם. שם עדיין הרבה יותר קשה להם להיפרד והאישה והבנות נמצאות כמעט כל הזמן עם האב שכלל אינו מגיב. הן באות להאכיל אותו ולרחוץ אותו ולטייל איתו וגם לקחו אותו הביתה לכמה שעות בערב החג (מה שמאוד לא המליצו לי לעשות). ואני רואה עד כמה קשה להם המצב, ואז אני מרגישה כמו גיבורה אמיתית כשאני נפרדת מיוד אחרי ארוחת הערב ונוסעת לי הביתה. הלב אמנם נקרע אבל אני עושה את זה... האמת, לו יכולתי לגור איתו שם בחדר משפחה, אולי הייתי מתפתה לכך... אבל במחשבה שנייה זה לא יהיה רעיון כל כך טוב. את רואה רוני, הלב והשכל כל הזמן מתנגשים ביניהם. כל אחד מושך לכיוון שלו, וקשה לי לנטות לצד אחד... לראש. לפעמים הלב יותר חזק ולכן הכאב והצער כל כך חזקים. שמחתי מאוד לקבל ממך ומשאר חברי הפורום את החיזוקים שלכם ולדעת שעשיתי מעשה נכון ושהכל יהיה בסדר בסופו של דבר. ובכל זאת רוני, למרות הסכמתך והמלצתך והחיזוקים שאני מקבלת ממך, בכל מה שנוגע לטיפול בהוריך היקרים, אני רואה שאת אינך חוסכת מאמצים ומשאבים על מנת להשאיר אותם בביתם ולתת להם בבית את הטיפול הטוב ביותר האפשרי ואמך חוזרת לביתה לאחר האישפוזים הקשים שלה ומקבלת בבית את הטיפול הטוב ביותר. אז עם כל הכבוד לרציונל, בכל זאת הלב עובד גם אצלך 'קצת' ואת עושה את כל שבאפשרותך כדי לטפל בהוריך בביתם ולתת להם את הטיפול הטוב ביותר... ועל זה אני כל כך מעריכה אותך. חזקי ואמצי והלוואי ואמך תשתקם ותתאושש בהקדם. בלי 'חיבוקים' אבל עם הרבה כבוד והערכה, נילי
 
המוח והלב

אם העולם היה מתנהל רק לפי המוח לא היינו אנושיים. אם העולם היה מתנהל רק על פי הלב לא היינו שורדים. לכן העולם מתקיים בשילוב של הלב והמח, ואצל כל פרט היחסיות שונה, וכמובן שיש אנשים עם לב טוב ואנשים עם לב רע, ואותו דבר עם המח. במקרה של אלצהיימר אנחנו גם רואים ומרגישים את השינויים הדגנרטיביים שחלים בו. לא קראתי זאת בשום מקום וזו הפילוסופיה שלי..
 
למעלה