"ששה אלי קרב"

[לייטית]

"ששה אלי קרב"

ראיתי כאן את העיסוקים בחיילות/לוחמות/שויון בצבא. ואני תוהה: נכון הדבר שיש אנשים/נשים ששמחים להיות לוחמים? ששמחים, וששמתלהבים, ומתעוררים לחיים לקראת פעילות שמטרתה להשמיד, להרוג, לחסל, להרוס? נכון, קיומנו כאן תלוי בפעולות כאלה, אבל זה "לצערנו" , לא כך? נכון, אנחנו חייבים לפתח את היכולת להגן על עצמנו, אבל האם זה מחייב לטפח התלהבות מפעולת מלחמה? נכון, בלי טיפוח מוטיבציה זה בלתי אפשרי. נכון, יש במסגרת הפעולות האלה, במסגרת הצבא, כל מיני ביטויים של דברים הנחשבים חיוביים, כמו הישגיות, התלהבות, התגברות על קשיים ומכשולים, שהייה שבטית כזו, יחד של החבר´ה אבל מה השמחה, מה? לצאת למלחמה? להתכונן למלחמה? אי אפשר להבין ולהבהיר שזה אילוץ, עבודה מטונפת שחייבים לעשות אותה? גם כשזו מלחמת קיום, זו לא יותר ממלחמה!!! ארוע שעושים בו רע!!! למה מתחבאים מאחורי כל מיני מורשת קרב, גבורה, הקרבה? נכון שיש במלחמות האלה גילויים של חברות ומסירות, אבל בשם גילויים כאלה להפוך את הצבא למשאת נפש? כדי לרצות את נפשותינו המעונות? כאילו יש בזה משהו חיובי? בשם מה עושים לזה כבוד ויקר? זהו אבסורד שאני לא רואה לו פתרון. מחד - האילוץ לגייס אנשים לצבא החיוני אצלנו מאידך - הכרה באמת שזו עבודה מלוכלכת.ואי היכולת לחיות עם האמת הקשה הזו. בלי אשליה אין חיים....

 

[.inbal]

הי לייטית, בואי נפריד:

הדיון בנושא נשים וצבא הוא קודם כל דיון שאומר: בהינתן שיש צבא ושהוא גורם חשוב מאוד בחיי כולנו, גם מבחינת ההגנה שהוא מספק לנו, גם כתחנה משמעותית ומעצבת בחיים וגם כי הוא גורם מרכזי בציבוריות ובשיח הישראלי, יש מקום לשיתוף מלא ושווה של הנשים בו. זה חלק בסיסי משוויון הזכויות שאמור להיות בארץ הזו, וראוי שזה יהיה גם חלק משוויון החובות אם אנחנו רוצות שייתייחסו לנשים כשותפות שוות. (לא שזה עוזר לדרוזים במיוחד, שהם שווים בהחלט בחובות אבל מאוד מקופחים בכל הקשור לזכויות והכבוד שמדינת ישראל חולקת להם

) זה נכון שזה אילוץ, ´עבודה מטונפת´ כמו שאת קוראת לה. אבל היא צריכה להיעשות ויותר מכך - היא צריכה להיעשות היטב על מנת להמעיט בנפגעים בשני הצדדים. אי אפשר לעשות במשך כמה שנים עבודה כזו ללא המוטיבציה והאווירה המלווה את השירות הצבאי. הרבה אנשים לא היו מסוגלים לעשות את מה שעשו בצבא 10 שנים מאוחר יותר. זה גם עניין של גיל, גם של פקיחת עיניים. אבל זה בסדר. תפקידה של החברה הישראלית להתבגר, לפקוח עיניים ולחפש פתרון אחר. אבל תפקידם של החיילים ללמוד להיות לוחמים בכל ההתלהבות והמסירות הדרושים ממי שיגן על כולנו בשעת מבחן. סליחה גם על הפתוס וגם על האוף...

 

[לייטית]

צודקת. והאבסורד עודו כאן!

והנורא מכל ענבל, (שאין לי מושג אם את קרובה בגילך לחיילים או להורים שלהם): מהסיפא של דברייך משתמע שהורים ש"התבגרו" כבר, צריכים לעודד את ילדיהם ללמוד להיות לוחמים מסורים ומתלהבים. נו? איך עושים את זה? סותמים את האף? משקרים? מעמידים פנים? מזלי שגם ילדי כבר אחרי כל זה..... ואת כמובן צודקת. בלי ציניות.

 

[אמיר.]

הכל אינטרפטציה.

אני לא מכיר אדם שש להרוג (עייני ברש"י לבראשית ל"ב ז). אבל אני מכיר אנשים שגאים להגן על המדינה שלהם וכל זמן שאנחנו זקוקים לצבא שיגן עלינו מפני הקמים עלינו להרגנו הם רואים זאת לכבוד לעצמם להתנדב למשימות המסוכנות שבחזית. אני מצדיע להם ולצה"ל - הצבא הכי מוסרי בעולם.

 

[the red bh]

אשריך../images/Emo32.gif

שזכית שלא להכיר לוחמים הששים להרוג. אני, לצערי, מכיר כמה כאלו. כמוך, אני מכיר גם כאלו המבצעים את מלאכת ההגנה על המדינה ללא הדחף להרוג אלא מתוך הכרה בצורך (זאת הקבוצה אליה אני מאמין שאני משתייך) אולם אלו בפירוש לא כולם.

 

[לייטית]

תחזוקה - סיבה לגאווה?

אני לא גאה לנקות את ביתי אני לא גאה לערוך קניות בשביל הבית שלי אני לא גאה לסייד אותו ולהשקות את העציצים ויש לי גם סורגים ואזעקה לשמירת ביתי. כל זה לא מעורר בי שום גאווה אני עושה את כל זה כדי שהבית יהיה בית. צורך! לא גאווה ולא בטיח....מה יש להתגאות בתחזוקת הבית? אה, סליחה....שכחתי. מדברים פה על מ ד י נ ה. לא על הבית. על המדינה. וזן כבר סיבה לגאווה.

 

[מונו]

אני דוקא מוצא את ההבדל

תחזוקת הבית - עושה לעצמך, ללא סיכון של משהו משמעותי, למען רוחה חומרית. הגנה על המדינה - עושה (גם) לאחרים בסיכון לאבד חיים או להיפצע, למען קיום או דרך חיים.

 

[לייטית]

גבר חושב שזה מקור לגאווה?

עשייה למען הקיום(זה חומרי, בין אם זה פרטי-אישי ובין אם קיום של כולם/זולתי), אינה סיבה לגאווה, לא כשזה קיום שלי אישי ולא כשזה קיום של זולתי. וגם הסיכון הוא רק אילוץ ולא סיבה לגאווה. לא ק ש ו ר ב ג א ו ו ה (ועוד לא אמרנו כלום על המחליטים על הסיכונים ועל שיקוליהם השונים....)

 

[hypatia]

מה משמש עבורך מקור לגאווה?

 

[לייטית]

מקורות לגאווה

כמה פנים לגאווה: "איזה כלי אני" - זהו הפן שאני לא אוהבת. זוהי גאווה "השוואתית" שמתבססת על הצורך האנושי למדוד את עצמי ביחס לזולתי. אני קוראת לזה: תסמונת "של מי יותר גדול". אנושי, אך פתטי. ועדיין הצורך בהערכה עצמית צריך להתמלא....(למה. למה. למה.אז מה אם שלי יותר גדול/אם אני מצליח יותר/אם השגתי אותו/אם אני יותר חכמה... מסקנה - צריך סיבה טובה לגאווה. ויש מעטות ביותר.ספורות. לעשות משהו טוב לזולתך - זוהי התמצית של הסיבות הטובות. האיש שלי מפרנס ברווחה את המשפחה ושמח מאד לספק צרכי כולם. הוא זוכר את מצוקת הכלכלה שלו מצעירותו, כסטודנט, ושמח וגאה כשהילדים שרויים בטוב בזכותו ולומדים באוניברסיטה בראש שקט. הוא "רק" ממלא את חובתו כאב, מילוי מעל ומעבר, וזה גורם לו גאווה. לעצמו ובשקט.ואני גאה בו. יש לי חבר שלקח על עצמו תפקיד בהתנדבות. במסגרתו הוא מנהל ארגון גדול המטפל באחרים, נזקקים וחלשים. תורם -ואף מתרים - מזמנו, כשרונו, יחסי הציבור שלו, כספו...."צדיק"! אני גאה בו והוא יכול להיות גאה בעצמו. כשמישהו מתבונן בעבודה שעשיתי, וחיוך עולה על פניו, והוא רוצה לקנות אותה - אני יודעת ששימחתי אותו ביכולת שלי. אני גאה בכך שיכולתי גורמת שמחה לאחר. ואני גאה בילדים שלי זה הישרדותי. בעניין זה אני זורמת עם הטבע. שרית את יודעת שגאווה היא דבר שלא כל כך נחשב בעבר? אל תשויץ - היו אומרים במקומותינו. צניעות נחשבה יותר מגאווה. היום זה אחרת. הצורך האנושי הזה מתקבל בהבנה וזוכה לעידוד כמכשיר לטיפוח ההישגיות. זה משתלב יפה מאד בתפיסה המקובלת והנחשבת של הישגיות ומימוש עצמי. אבל יש/היו/יהיו בעולם עוד היבטים, וראוי לשים לב גם אליהם. והשירות בצבא? לכאורה גם הוא בקטגוריה הזו של מעשה טוב, כי הוא "שירות המדינה".אבל כמה לדעתך הם אלה הנותנים את הדעת על המהות הזו של השירות הצבאי? כמו שהסבירה ענבל בתגובתה - הצעירים הולכים לצבא לממש את יכולותיהם כביטוי להישגיות שאנחנו מחונכים עליה.הם אפילו מתכוננים ומתגבשים לקראת זה לפני השירות. בשביל להצליח. לתוך החינוך הזה "שופכים" גם מנה הגונה של ציונות, ואם הם נשאלים בשביל מה הם משרתים, הם יודעים לומר שזה שירות למדינה. וזה נכון. מי אני שאומר שזה לא נכון....ולא נעלה כאן את הדיון על ניהול המדינה שממנו נגזר השירות וכל השאר...אבל הגאווה שלהם, לרוב, מבוססת על השתייכותם ליחידה זו או אחרת, מה שמעיד על "איזה כלי אני". את חושבת שאדם המחרף נפשו למען חבריו, גאה בזה לאחר מעשה? או חושב לעצמו - עשיתי את המצופה ממני, את הנדרש.... ההישגיות הביאה דברים נפלאים לעולם והיא חיובית! הגאווה.....נו. היא חלק מהיות אדם.

 

[hypatia]

מניעים, תוצאות וסיפוק אישי

ראשית, תודה על תשובתך המפורטת ועל ששיתפת אותי ואת שאר המשתתפות/ים בתחושותיך ומחשבותיך. בדומה לך, אינני אוהבת את המושג "גאווה", ולכן אחליף אותו במושגים "שביעות רצון" ו"סיפוק". בשונה ממך, ברצוני להעביר את המיקוד למניעים לעשייה במקום לתוצאותיה. אני סבורה שתחושות של שביעות רצון וסיפוק צריכות להיות קשורות למניעי העשייה, מאחר והם הדבר עליו יש לנו שליטה ורק עליהם יכול הרצון שלנו להשפיע. והרי ידוע, שמניעים שונים יכולים להוביל לתוצאה דומה, בעוד שמניעים דומים יכולים להוביל לתוצאות שונות. אתן דוגמה להמחשה (ההשראה לשמות מקורה ברוני) – אישה אחת, נדיבה, מסייעת כספית לנשים אחרות, משום שהיא מאמינה שעליה לחלוק את הקלפים הטובים שחילק לה המזל עם אלו, שמזלן לא שפר עליהן. אישה אחרת, תהילה, מסייעת כספית אף היא, אך הפעם מתוך רצון שמקורביה ומכריה ידעו שהיא נדבנית מהוללה. התוצאה היא אותה תוצאה, אך אינני סבורה ששתיהן צריכות לחוש אותה מידה של שביעות רצון. אישה שלישית, רוחמה, מסייעת לקרובת משפחה אך לא כספית, מאחר ואמצעיה דלים, והיא עושה זאת מתוך ליבה הרחום ותחושת שותפות הגורל שהיא חשה עם נשים אחרות. עם הזמן הצליחה קרובת המשפחה לשקם את חייה והיא אסירת תודה על כל שעשתה עבורה רוחמה. אישה רביעית, תקווה, ניסתה לאורך שנים לסייע לשכנה צעירה שהוכתה בילדותה, ממניעים דומים לאלו של רוחמה. אולם במקרה זה ניסיונותיה נכשלו, והאישה הצעירה נישאה לגבר מכה ועתה היא מגדלת דור חדש של ילדות מוכות. האם עליה לחוש פחות שביעות רצון, רק משום שחרף כל מאמציה היא לא הצליחה לתקן את הנזק שנגרם לשכנתה? לאחרונה קראתי ב"בהגווד גיטא" (אחת היצירות הפילוסופיות המרכזיות של ההינודאיזם – שתורגמה עכשיו לעברית) על שלבי ההתפתחות השונים, הקיימים ביחס האיש/ה לעשייתה האישית. אחד השלבים העליונים הוא עשייה, הנוטשת את הדבקות בפירות שהיא עשויה להניב, ונובעת רק מתוך תחושת חובה פנימית. לדעתי, אין צורך להחמיר ולשאוף לעשייה שאינה נושאת עמה כלל פירות עבורנו – ותהא אפילו תחושת הסיפוק, שפעלנו למען מטרה שאנו מאמינות בה, בין אם המטרה הושגה ובין אם לא. ואם בדרך הכוונות הטובות גם למדנו על כוחותינו ורכשנו יתרונות שונים עבור עצמנו – מדוע שנטיל בכך כל דופי?

 

[לייטית]

סיפוק זה בסדר../images/Emo62.gif

יותר מכל, הפגת בדברייך את תחושת הבדידות שלי. כבר התחלתי להתרגל שמביטים בי כבעוף מוזר כשאני אומרת דברים כאלה. ועל כך תודה לך. המיקוד והחידוד שלך אכן הבהירו מאד את כוונתי במשפט: "לעשות משהו טוב לזולתך - זוהי התמצית של הסיבות הטובות". וגם על כך תודה לך. ועכשיו, אם תתני עוד איזה פרט על הספר ההינדי שהזכרת, אלך לקנות לי אותו. מזמן שמתי לב לפגישות האקראיות שיש לי עם ההינדואיזם. אגב - באחת מתיאוריות ההתפתחות יש תיאור של שבע דרגות התפתחות מוסרית, מינקות-ילדות מוקדמת, עד בגרות מלאה. לדרגה העליונה - מעטים מגיעים. בשונה ממך, האקדמיה מצויה אי שם בעברי הרחוק ואני לא מסוגלת לזכור של מי התיאוריה. היא נוגעת כמובן במניעים, תוצאות וכוונות.

 

[רוני ספיר]

עד כמה שאני זוכרת, קוהלברג

 

[לייטית]

נכון! קולברג. תודה רוני!

 

[טל קר]

קולברג מדבר על שש רמות בסולם שלו,

אבל יש על הסולם שלו ביקורת פמיניסטית. את רמות הסולם הוא יצר (כפי שהיה מאוד מקובל בזמנו) על פי נחקרים גברים בלבד. באופן מפתיע(?) נשים יצאו כאלו שמגיעות לרמה מוסרית פחותה יותר. הן פשוט פחות התאימו לסרגל שלו.