שרשרת של אסונות...
ומצאתי לספר עליה כאן. למה? בלי סיבה מיוחדת! הבוקר אתמול התחיל בשמש נעימה, וריצה למקום העבודה הראשון שלי (יש לי שניים...) בהגדלת ראש פראית- כדי להעביר אינפורמציה ליום למחרת... כשראו אותי שם, התפלאו, הרימו גבה, ביקשו שאשאר, אבל אמרתי להם שאני צריכה ללכת למקום העבודה השני- לא האמינו לי ממש... אבל הלכתי. במקום העבודה השני נקבעה פגישת הפתעה, ששינתה לי כמה תוכניות... כשהתקשרתי לחברה להתלונן היא הייתה בדיוק עסוקה, ולא יכלה לדבר איתי. אבל נזכרתי שהיא סיפרה שהיא החליפה ערכות מגן ובכלל לא היה תור. וחשבתי שהגיע הזמן שגם אנחנו נהייה חלק מכל ההתגוננותה זאת מסדאם. ובדיוק קראתי בעיתון ש 3.5 מיליון מהאוכלוסייה כבר החליפה, והבנתי שהסיכויים שלי לעמוד בתור מאוד נמוכים. אז ירדתי למחסן כדי לנסות למצוא את המסכות האבודות המאובקות. וכמובן, שהן היו תחת 80 אלף קופסאות אחרות, והרי ברור שחצי אלף מהקופסאות האלו ייפלו עליי...אבל ככה זה כשכולם נגדך! לי עדיין לא ברור איך יצאתי מזה בשלום. עם החבטות והמכות, וכדי שימשיך להיות לי טוב, אני ו-8 מסכות בני משפחתי כיתתנו רגלינו למרכז האב"ך, בתקווה שאספיק להחליף את המסכות ולהגיע לאימון הקבוע שלי בזמן. כמובן, שלפניי נסעו כל הל' וכל הנהגים המעפנים של מדינת ישראל; מעין תהלוכת גאווה שעל דגלה מתנוסס: "אנחנו כאן כדי לעצבן את קרני, לעכב אותה ובעיקר לעשות לה רע על הנשמה". ככה זה, כשכולם נגדך!... מרכז האב"ך נמצא בקניון, וכשכבר ראיתי את האור בקצה המנהרה עצרנו לביקורת שנמשכה נצח, וכנראה שניראתי חשודה, כי בדקו לי את תעודת הזהות בערך 3 פעמים, ואת התיק 5 פעמים. אבל הייתי עוד אופטימית והסתכלתי רק קדימה. טעות איומה!!! כי אם הייתי מסתכלת אחורה, הייתי קולטת את גדוד האנשים שהולכים אחריי שעל ידיהם בערך 90 מסכות מתנדנדות להן, בלי שיהיה להן אכפת ממש שהולכים להחליף אותן, ושהן ממש עלוקות. אבל ככה זה שכולם נגדך- ובדיוק ביום שאני מחליטה לעשות טובה ולהחליף מסכות, יום שהוא יום מצויין משל עצמו, צריך להיות תור של שעה וחצי?!!? מיותר לציין שלא חיכיתי, במיוחד אחרי שראיתי ששוב הולכים לעשות עליי חיפוש. (בהזדמנות זו אני קוראת לכל המאבטחים: די למישושים לאלתר!) אבל ככה זה כשכולם נגדך! ואיך שאני עושה אחורה פנה, אני מבינה שנשארו לי 15 דקות להגיע לאימון שנמצא במרחק של חצי שעה. בריצת אמוק רצתי בחזרה למכונית תוך כמה סלטות באוויר למניעת התנגשות במכונית חונה, בזקן על כיסא גלגלים ובמדרגות. נכנסתי לאוטו. דוושת הגז נמעכה קלילות והמד המהירות כבר צעק הצילו. לא עוצרת! לא אכפת לי! "קרני!" בוקע קול מהנייד "רגע! בואי לקחת אותי!" איך אפשר לסרב לבשר מבשרך? אז עצרתי בדרך ואספתי אליי עוד 3 טרמפיסטים, וזה כדי שכל אלו שנגדי, לא יחשבו שאני כפויית טובה. הנה, יורקים לי בפרצוף, ואני מלקקת (ייאאק!) הגעתי באיחור של 5 דקות(!) ואין לי מושג כיצד קרה הדבר לאימון. פרצופים עקומים ליוו אותי, אבל מיששתי טוב את הנפיחות בקרקרפת שלי כתוצאה מהארגזים במחסן, ונרגעתי... אחרי 20 דקות בערך, של תחושת הנאה ופורקן מהיום המגעיל הזה, וללא אזהרה מוקדמת: טראח! עיקמתי את הרגל, נקעתי אותה ולא יכלתי לזוז. איך יכלתי להיות כזו אופטימית??? איך לא ראיתי שזה יקרה?? איך?!? הגעתי הביתה, שכבת קרח על הרגל הנפוחה והסגולה שלי, ואין מצב שאני מצליחה להרדם בלילה עם כאבי התופת שלי. אבל ככה זה כשכולם נגדך! שרשרת אסונות! היום, התחיל קצת יותר טוב וימשיך להיות כך בעיקר לאחר כתיבת המלאה בשחרור האגרסיות העצורות. רפי, תפנק אותי... והוא אכן מפנק
ומצאתי לספר עליה כאן. למה? בלי סיבה מיוחדת! הבוקר אתמול התחיל בשמש נעימה, וריצה למקום העבודה הראשון שלי (יש לי שניים...) בהגדלת ראש פראית- כדי להעביר אינפורמציה ליום למחרת... כשראו אותי שם, התפלאו, הרימו גבה, ביקשו שאשאר, אבל אמרתי להם שאני צריכה ללכת למקום העבודה השני- לא האמינו לי ממש... אבל הלכתי. במקום העבודה השני נקבעה פגישת הפתעה, ששינתה לי כמה תוכניות... כשהתקשרתי לחברה להתלונן היא הייתה בדיוק עסוקה, ולא יכלה לדבר איתי. אבל נזכרתי שהיא סיפרה שהיא החליפה ערכות מגן ובכלל לא היה תור. וחשבתי שהגיע הזמן שגם אנחנו נהייה חלק מכל ההתגוננותה זאת מסדאם. ובדיוק קראתי בעיתון ש 3.5 מיליון מהאוכלוסייה כבר החליפה, והבנתי שהסיכויים שלי לעמוד בתור מאוד נמוכים. אז ירדתי למחסן כדי לנסות למצוא את המסכות האבודות המאובקות. וכמובן, שהן היו תחת 80 אלף קופסאות אחרות, והרי ברור שחצי אלף מהקופסאות האלו ייפלו עליי...אבל ככה זה כשכולם נגדך! לי עדיין לא ברור איך יצאתי מזה בשלום. עם החבטות והמכות, וכדי שימשיך להיות לי טוב, אני ו-8 מסכות בני משפחתי כיתתנו רגלינו למרכז האב"ך, בתקווה שאספיק להחליף את המסכות ולהגיע לאימון הקבוע שלי בזמן. כמובן, שלפניי נסעו כל הל' וכל הנהגים המעפנים של מדינת ישראל; מעין תהלוכת גאווה שעל דגלה מתנוסס: "אנחנו כאן כדי לעצבן את קרני, לעכב אותה ובעיקר לעשות לה רע על הנשמה". ככה זה, כשכולם נגדך!... מרכז האב"ך נמצא בקניון, וכשכבר ראיתי את האור בקצה המנהרה עצרנו לביקורת שנמשכה נצח, וכנראה שניראתי חשודה, כי בדקו לי את תעודת הזהות בערך 3 פעמים, ואת התיק 5 פעמים. אבל הייתי עוד אופטימית והסתכלתי רק קדימה. טעות איומה!!! כי אם הייתי מסתכלת אחורה, הייתי קולטת את גדוד האנשים שהולכים אחריי שעל ידיהם בערך 90 מסכות מתנדנדות להן, בלי שיהיה להן אכפת ממש שהולכים להחליף אותן, ושהן ממש עלוקות. אבל ככה זה שכולם נגדך- ובדיוק ביום שאני מחליטה לעשות טובה ולהחליף מסכות, יום שהוא יום מצויין משל עצמו, צריך להיות תור של שעה וחצי?!!? מיותר לציין שלא חיכיתי, במיוחד אחרי שראיתי ששוב הולכים לעשות עליי חיפוש. (בהזדמנות זו אני קוראת לכל המאבטחים: די למישושים לאלתר!) אבל ככה זה כשכולם נגדך! ואיך שאני עושה אחורה פנה, אני מבינה שנשארו לי 15 דקות להגיע לאימון שנמצא במרחק של חצי שעה. בריצת אמוק רצתי בחזרה למכונית תוך כמה סלטות באוויר למניעת התנגשות במכונית חונה, בזקן על כיסא גלגלים ובמדרגות. נכנסתי לאוטו. דוושת הגז נמעכה קלילות והמד המהירות כבר צעק הצילו. לא עוצרת! לא אכפת לי! "קרני!" בוקע קול מהנייד "רגע! בואי לקחת אותי!" איך אפשר לסרב לבשר מבשרך? אז עצרתי בדרך ואספתי אליי עוד 3 טרמפיסטים, וזה כדי שכל אלו שנגדי, לא יחשבו שאני כפויית טובה. הנה, יורקים לי בפרצוף, ואני מלקקת (ייאאק!) הגעתי באיחור של 5 דקות(!) ואין לי מושג כיצד קרה הדבר לאימון. פרצופים עקומים ליוו אותי, אבל מיששתי טוב את הנפיחות בקרקרפת שלי כתוצאה מהארגזים במחסן, ונרגעתי... אחרי 20 דקות בערך, של תחושת הנאה ופורקן מהיום המגעיל הזה, וללא אזהרה מוקדמת: טראח! עיקמתי את הרגל, נקעתי אותה ולא יכלתי לזוז. איך יכלתי להיות כזו אופטימית??? איך לא ראיתי שזה יקרה?? איך?!? הגעתי הביתה, שכבת קרח על הרגל הנפוחה והסגולה שלי, ואין מצב שאני מצליחה להרדם בלילה עם כאבי התופת שלי. אבל ככה זה כשכולם נגדך! שרשרת אסונות! היום, התחיל קצת יותר טוב וימשיך להיות כך בעיקר לאחר כתיבת המלאה בשחרור האגרסיות העצורות. רפי, תפנק אותי... והוא אכן מפנק
