שרשור מאמרים
ואני אתחיל עם מאמר שכתבה לין דברת מקואליציה למען שלום צודק. " ומי ישמור עלינו? התנהלות השב"כ בפרשת פחימה היא לא סתם שערורייתית – זו תזכורת חשובה למה קורה כאשר מנגנוני בטחון מחזיקים בידיהם כוח בלתי מוגבל, והופכים את בית-המשפט, את העיתונות ואת הציבור כולו לבני-ערובה. במקום שבו נציגי הציבור מייצגים את עצמם ואת החברים שלהם, ומשאירים את הבמה למנגנוני בטחון ולאינטרסים כלכליים ופוליטיים של מעטים, אולי הגיע הזמן שהציבור יתחיל לשמור על עצמו בעצמו. ביום שני, 23.8.04, ממש לפני סגירת מהדורת הלילה של עיתונות האינטרנט, התפרסמה באתרי החדשות הידיעה המרעישה הבאה: טלי פחימה חשודה במעורבות בתכנון ובביצוע הפיגוע בקלנדיה. אלא שהחדשה העסיסית הודלפה ע"י השב"כ כבר עשרה ימים קודם לכן, ואפילו פורסמה ע"י יונתן ליס בעיתון "הארץ" ביום שישי (20.8). בבוקר פרסום הידיעה, בעת הדיון בהארכת המעצר של פחימה, נחקר נציג השב"כ בבית המשפט אודות הידיעה הזו בדיוק כ-12 שעות לפני שהתפוצצה ברעש גדול. תשובתו לשאלתה של באת-כח החשודה, עו"ד סמדר בן-נתן אודות נכונות הידיעה, היתה "האם עכשיו אני גם אחראי על העיתונאים?". מאז שנעצרה פחימה ב-9.8, חזרה וטענה בתוקף כי לא נחקרה ולו פעם אחת אודות ביצוע פשע ספציפי כלשהו. בא-כוח המדינה מעולם לא הכחיש טענות אלו, העולות שוב ושוב בכל אחד מן הדיונים. ולשם מה שיטרח להכחיש? העיתונות ובית-המשפט עושים בשבילו את כל העבודה... מכיוון שחומר החקירה הוא סודי, הרי שאין באפשרותם של העיתונאים לברר את טיב החשדות, ואת הראיות עליהן הם מתבססים. גם לבאות הכח של החשודה אין אפשרות לעשות זאת. בית-המשפט מצידו, שבוי אף הוא במדיניות האולטרא-ביטחוניסטית של השלטונות, המגובה ע"י אווירה ציבורית הולכת וגוברת של פחד וחשד. מבחינה משפטית, דיונים בהארכת מעצר כשהחומר כולו סודי הם מפוקפקים מאד: המדינה מבקשת X ימי הארכת מעצר, והשופט אמור להענות לה. מכיוון שבית-המשפט מחוייב גם לזכויות האזרח, הוא נוטה לאשר כמחצית ממספר הימים המבוקשים. השופטים נדרשים לעיין בחומר הסודי, ולהכריע בזמן הקצר העומד לרשותם לא חלילה אם הראיות הן מוצקות או אם החקירה מתקדמת, אלא אם קיים חשש לשיבוש הליכי חקירה במקרה של שחרור החשודה ממעצר. אלא, שצודקים נציגי המדינה הטוענים שוב ושוב שלא מדובר בחקירה רגילה, אלא בחקירה בטחונית. מילת הקסם נאמרה – ומכאן שהרי ברור שאם קיימת סכנה לבטחון המדינה הרי שממילא קיימת גם סכנה לשיבוש הליכי חקירה. במעצרה הראשון של פחימה בחודש מאי, כשהובאה להארכת מעצר בביהמ"ש השלום בכפר-סבא, לא טרחו נציגי השב"כ להביא עמם את חומר החקירה. לשם מה להם לטרוח? הרי ממילא נהוג שהשופט מאשר לפחות מחצית ממספר הימים שנתבקשו. עבור כבוד השופטת רג'יניאנו זה כבר היה קצת יותר מדי, ובאיזשהו שלב פנתה לנציגי השב"כ ואמרה: "מה אתם חושבים, שאני חותמת גומי?" – נדמה היה ולו אף לרגע שההסכם הבלתי כתוב בין שני המוסדות, לפיו הבטחון הוא הבוס של הצדק, עלה על שרטון. את מי שלא מטרידה העובדה שחירותה של אשה נשללת ממנה בשל חשדות ערטילאיים שלא נידונים בבית-המשפט אלא בעיתונות, אולי תטריד הציניות הנוראית של המערכת – בשעה שמשפחות שוטרי משמר הגבול הפצועים מנסות עדיין לעכל את הטרגדיה שלהן, מנגנים עובדי השב"כ על כינורות השנאה, החשד והאבל. מי שמשלם את המחיר הכבד על הבטחוניזם הם תמיד אלו שיש להם פחות – המשפחות שבניהן מתגייסים ליחידות שמוצבות במחסומים, הפלסטינים שצריכים לעבור במחסומים האלו, והאנשים הקטנים משני הצדדים שלא מוכנים לעמוד מנגד בשעה שפיסת הארץ הזו מובלת לאבדון. הדרך היחידה של הציבור להגן על עצמו מפני מחרחרי המלחמה, השנאה והגזענות היא לבחור בבטחון אחר – לא בזה המושתת על מעצרים אפלים, ועל מעגל החיסולים-פיגועים, אלא בבטחון באדם, וביכולת שלנו ליצור מציאות המבוססת על כבוד הדדי ושיוויון. הסכנה האמיתית העומדת לפתחנו אינה "חבית הטרור" אלא "חבית הבטחון" שבתחתיתה נרמס האינטרס המשותף של המנוצלים, המושפלים והמדוכאים. לא מדובר פה ב"עולם חדש נפלא", אלא באמירת "לא" גורף להשפלה, להשתקה ולמוות, ובאמירת "כן" להתארגנויות אזרחיות חוצות גבולות של שפה, תרבות, לאום ומעמד. ביום שלישי בבוקר, פחימה כבר נדחקה שוב לשולי מהדורות החדשות ברשת, ואת מקומה תפסו שתי ידיעות אודות אשמות מוכחות, שלא זיכו את האשמים בהן לא בעונש, אך גם לא במחילה: "13 הואשמו בהתעללות בגולני: איש לא יאסר", היתה הראשונה; השניה: "דו"ח האו"ם: האפרטהייד בשטחים גרוע מבדרא"פ". העיקר שפחימה, שנגדה עדיין לא ברור אילו ראיות יש אם בכלל, מוחזקת במעצר. אפשר לישון בשקט, מישהו שם דואג לשלומנו ולבטחוננו. הכותבת פעילה בקואליציית הנשים לשלום צודק "
ואני אתחיל עם מאמר שכתבה לין דברת מקואליציה למען שלום צודק. " ומי ישמור עלינו? התנהלות השב"כ בפרשת פחימה היא לא סתם שערורייתית – זו תזכורת חשובה למה קורה כאשר מנגנוני בטחון מחזיקים בידיהם כוח בלתי מוגבל, והופכים את בית-המשפט, את העיתונות ואת הציבור כולו לבני-ערובה. במקום שבו נציגי הציבור מייצגים את עצמם ואת החברים שלהם, ומשאירים את הבמה למנגנוני בטחון ולאינטרסים כלכליים ופוליטיים של מעטים, אולי הגיע הזמן שהציבור יתחיל לשמור על עצמו בעצמו. ביום שני, 23.8.04, ממש לפני סגירת מהדורת הלילה של עיתונות האינטרנט, התפרסמה באתרי החדשות הידיעה המרעישה הבאה: טלי פחימה חשודה במעורבות בתכנון ובביצוע הפיגוע בקלנדיה. אלא שהחדשה העסיסית הודלפה ע"י השב"כ כבר עשרה ימים קודם לכן, ואפילו פורסמה ע"י יונתן ליס בעיתון "הארץ" ביום שישי (20.8). בבוקר פרסום הידיעה, בעת הדיון בהארכת המעצר של פחימה, נחקר נציג השב"כ בבית המשפט אודות הידיעה הזו בדיוק כ-12 שעות לפני שהתפוצצה ברעש גדול. תשובתו לשאלתה של באת-כח החשודה, עו"ד סמדר בן-נתן אודות נכונות הידיעה, היתה "האם עכשיו אני גם אחראי על העיתונאים?". מאז שנעצרה פחימה ב-9.8, חזרה וטענה בתוקף כי לא נחקרה ולו פעם אחת אודות ביצוע פשע ספציפי כלשהו. בא-כוח המדינה מעולם לא הכחיש טענות אלו, העולות שוב ושוב בכל אחד מן הדיונים. ולשם מה שיטרח להכחיש? העיתונות ובית-המשפט עושים בשבילו את כל העבודה... מכיוון שחומר החקירה הוא סודי, הרי שאין באפשרותם של העיתונאים לברר את טיב החשדות, ואת הראיות עליהן הם מתבססים. גם לבאות הכח של החשודה אין אפשרות לעשות זאת. בית-המשפט מצידו, שבוי אף הוא במדיניות האולטרא-ביטחוניסטית של השלטונות, המגובה ע"י אווירה ציבורית הולכת וגוברת של פחד וחשד. מבחינה משפטית, דיונים בהארכת מעצר כשהחומר כולו סודי הם מפוקפקים מאד: המדינה מבקשת X ימי הארכת מעצר, והשופט אמור להענות לה. מכיוון שבית-המשפט מחוייב גם לזכויות האזרח, הוא נוטה לאשר כמחצית ממספר הימים המבוקשים. השופטים נדרשים לעיין בחומר הסודי, ולהכריע בזמן הקצר העומד לרשותם לא חלילה אם הראיות הן מוצקות או אם החקירה מתקדמת, אלא אם קיים חשש לשיבוש הליכי חקירה במקרה של שחרור החשודה ממעצר. אלא, שצודקים נציגי המדינה הטוענים שוב ושוב שלא מדובר בחקירה רגילה, אלא בחקירה בטחונית. מילת הקסם נאמרה – ומכאן שהרי ברור שאם קיימת סכנה לבטחון המדינה הרי שממילא קיימת גם סכנה לשיבוש הליכי חקירה. במעצרה הראשון של פחימה בחודש מאי, כשהובאה להארכת מעצר בביהמ"ש השלום בכפר-סבא, לא טרחו נציגי השב"כ להביא עמם את חומר החקירה. לשם מה להם לטרוח? הרי ממילא נהוג שהשופט מאשר לפחות מחצית ממספר הימים שנתבקשו. עבור כבוד השופטת רג'יניאנו זה כבר היה קצת יותר מדי, ובאיזשהו שלב פנתה לנציגי השב"כ ואמרה: "מה אתם חושבים, שאני חותמת גומי?" – נדמה היה ולו אף לרגע שההסכם הבלתי כתוב בין שני המוסדות, לפיו הבטחון הוא הבוס של הצדק, עלה על שרטון. את מי שלא מטרידה העובדה שחירותה של אשה נשללת ממנה בשל חשדות ערטילאיים שלא נידונים בבית-המשפט אלא בעיתונות, אולי תטריד הציניות הנוראית של המערכת – בשעה שמשפחות שוטרי משמר הגבול הפצועים מנסות עדיין לעכל את הטרגדיה שלהן, מנגנים עובדי השב"כ על כינורות השנאה, החשד והאבל. מי שמשלם את המחיר הכבד על הבטחוניזם הם תמיד אלו שיש להם פחות – המשפחות שבניהן מתגייסים ליחידות שמוצבות במחסומים, הפלסטינים שצריכים לעבור במחסומים האלו, והאנשים הקטנים משני הצדדים שלא מוכנים לעמוד מנגד בשעה שפיסת הארץ הזו מובלת לאבדון. הדרך היחידה של הציבור להגן על עצמו מפני מחרחרי המלחמה, השנאה והגזענות היא לבחור בבטחון אחר – לא בזה המושתת על מעצרים אפלים, ועל מעגל החיסולים-פיגועים, אלא בבטחון באדם, וביכולת שלנו ליצור מציאות המבוססת על כבוד הדדי ושיוויון. הסכנה האמיתית העומדת לפתחנו אינה "חבית הטרור" אלא "חבית הבטחון" שבתחתיתה נרמס האינטרס המשותף של המנוצלים, המושפלים והמדוכאים. לא מדובר פה ב"עולם חדש נפלא", אלא באמירת "לא" גורף להשפלה, להשתקה ולמוות, ובאמירת "כן" להתארגנויות אזרחיות חוצות גבולות של שפה, תרבות, לאום ומעמד. ביום שלישי בבוקר, פחימה כבר נדחקה שוב לשולי מהדורות החדשות ברשת, ואת מקומה תפסו שתי ידיעות אודות אשמות מוכחות, שלא זיכו את האשמים בהן לא בעונש, אך גם לא במחילה: "13 הואשמו בהתעללות בגולני: איש לא יאסר", היתה הראשונה; השניה: "דו"ח האו"ם: האפרטהייד בשטחים גרוע מבדרא"פ". העיקר שפחימה, שנגדה עדיין לא ברור אילו ראיות יש אם בכלל, מוחזקת במעצר. אפשר לישון בשקט, מישהו שם דואג לשלומנו ולבטחוננו. הכותבת פעילה בקואליציית הנשים לשלום צודק "
