החגים... נושא כאוב אצלי
אני שונאת חגים, אמא שלי מעבירה לנו כל הזמן ש"לא-משנה-מה-אתם-מרגישים, העיקר-שניראה-כמו-משפחה". תמיד מישהו בוכה אצלנו בחג, בגלל אמא שלי בעיקר, שכל כך אכפת לה שנהיה כולנו יחד, ולא אכפת לה מה אנחנו מרגישים. העיקר שניראה טוב כלפי חוץ מול האורחים שנמצאים אצלינו. אווירה משפחתית מזויפת ומגעילה. לא אוהבת את החגים בבית. לצערי אני עדיין בגיל (אוטוטו 17) שחייבים להיות בבית, חייבים ללכת לתפילות בבית כנסת של הקיבוץ וחייבים לקנות בגדים חדשים לראש השנה ("ואם אין לך כסף, אני אשלם לך על חצאית חדשה, העיקר שיהיה לך משו חדש"). אני לא מתחברת לחגים האלו, אולי בגלל שיש לי יומולדת בשמחת תורה, וכל שנה מחדש אני שמה לב לעוד שנה שעברה ושלא מצאתי פתרון איך לצאת מהמצב המעצבן שאני חיה בו. עוד שנה שהמצב הזה נמשך. שנה שלמה... וכל יומולדת, אני שוב אבקש שהדברים ישתנו, עם חיוך קטן בלב, בידיעה שעוד כמה שנים אני אגיע לגיל 18... את יו"כ האחרון לא צמתי, בלי ידיעת ההורים שלי. שתיתי כל החג, אבל לא אכלתי. הלכתי לתפילות המגעילות והלכתי לשיעורי תורה שהיו לנו במשך החג, במרמור רב, ובידיעה שאני לא צריכה להיות במקום הזה. מפחידה אותי עכשיו הידיעה שכל מה שהיה פעם, לפני קצת פחות משנה קרוב אלי שוב...
