מכתב לדינה
דינה יקרה
מה לא כתבו עלייך!, אז נכון את מרכלת ( כולם מרכלים, משום מה דווקא עלייך נופלים הכי חזק), מתערבת ובעיקר אובר מגוננת.
מזכירה לי קצת את סבתא שלי ז״ל, (כנראה בגלל זה אני די מחבבת אותך) שגם לה היה פרלמנט קטן משלה, החברות שלה היו מגיעות כל בוקר, שותות קפה ומכינות דברי מתיקה. בפרלמנט שלהן הן היו מעבירות מידע על כל השכונה(הזוג הזה רב, השכן ההוא התאשפז והשכנה המרבונה שנולדה לה בת, למרות שהיא מאוד רצתה בן.) כשהייתי צוחקת ואומרת לה, סבתא עברתם כבר את השכונה, היא הייתה עונה ״כי מה יש כבר לעשות?!״ ודוחפת לי צנצנת ריבה שאלך לתת לשכנה ממול.
דינוש יקרה הטוקבקיסטים האלה שמרשים לעצמם לכתוב עלייך מילים כל כך קשות, מסלפים עובדות וכל זה רק כי לא טרחו להעביר לך את המזכר שאומר שאת צריכה לסגוד לטליה הנסיכה ולהגיד לה שהיא הכי יפה בבית.
לעומתך מי שדווקא כן קיבל את המזכר, הוא נתנאל האלים של הבית שהפך למאמי הלאומי.
אותה הטליה שאת לא סוגדת לה, שהזדעזעה מדירוג היופי שלך(שאגב נעשה בכנות מתובלת בהומור) הפלא ופלא דווקא לא הזדעזעה שאותו ביריון הוריד לשרין, כי בנינו מי זאת שרין?! אחת משוגעת ואובססיביות אז היא לא באמת נחשבת (מי אמר מוסר כפול ולא קיבל)!!
שתינו יודעות שלא תזכי במיליון, רק כולי תקווה שכשתצאי מהבית, התגובות ירגעו ואותם טוקבקיסטים ישחררו ממך.
אותם טוקבקיסטים שכותבים עלייך דברים כאלו מזעזעים, גם עוד עשרה גילגולים לא יעשו את מה שאת עשית ועושה.
אז אני רוצה להודות לך בשמי, שעזרת לילדים הללו, גם עם זה אומר לתת להם מכסה ללילה אחד, הלוואי שהיו לי את הכוחות הנפשיים והפיזיים לנהוג כמוך
המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו.
ואני אסיים בבית מתוך שיר שבטוח תאהבי:
״צרובה משמש החיים פינה של צל ביקשת
ולא היה לך נווה מדבר להינפש מעט
ושוב לבד חוזרת את אל יצועך הקר
ודימעותייך ניגרות הן נספגות בכר״
״שלא תעצבי עוד
שלא תכאבי עוד
שלא תהיי לבד יושבת
בעולם אכזר״
אני
כמה יפה כתבת על סבתא שלך 
