שרמוטה פוריטנית
[ שלומי שבן – "בארבי", תל אביב: 15 בפברואר, 2007 ] "יש לי תחושה שאני לא ממש רוצה לשמוע את זה". "אני לא חושבת שאני רוצה בכלל לומר את זה בעצמי..." אני נאנחת וקוברת את ראשי בכפות ידיי. משהו לא בסדר איתי, את זה אני כבר יודעת. זה לא חדש לי, ולא חדש לאף אחד אחר. אבל היי, זה כבר ידוע שלכל אחד יש את השטינקים שלו. לא חושבת שאפשר לשפוט אותי על איך שאני מרגישה לפעמים. "אני לא בטוח איפה, איפשהו כבר שמעתי את כל זה", הוא מדליק סיגריה ולוקח ממנה שאכטה מהירה, "פעמיים." אני מחייכת במבוכה; לא נעים. איך אני שונאת להגיע למצב הזה בכל פעם מחדש – בחורים שפותחים את ליבם ומוציאים את כל תוכנם החוצה, ואני – אני מצליחה – איכשהו – להישאר אדישה. "שתבין, זה לא שאתה עושה משהו לא בסדר..." "כן, כן, אני יודע..." הוא לוקח שאכטה נוספת וכבר מועך את הסיגריה על הרצפה. "אבל בכל זאת משהו לא מסתדר לך, נכון?" אני מהנהנת בראשי. "לא עשו אותי אתמול, את יודעת". "אל תקשה עליי עוד יותר, שלומי..." הוא שותק לרגע וזורק את מבטו לרצפה. "צודקת... דברי. הבמה כולה שלך". והנה, הוא מצית עוד סיגריה ולוקח לריאות. כמה שאני שונאת את ההרגל הזה. אני מנסה לקחת כמה נשימות עמוקות, אבל אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל. מרוב לחץ אני כבר מתחילה לרעוד, אולי זה סתם הקור המטורף הזה, שאפילו עם שתי שכבות ומעיל אני קופאת – והוא, לעומת זאת, כבר כל כך מזיע שהוא פושט את הז'קט ונשאר עם חולצה דקה. "אתה מקסים, באמת" אני מסתכלת לו עמוק בעיניים. "אני עכשיו די מבינה על מה כל המהומה – כבר תקופה ארוכה שכל החברים אומרים לי, 'וואי, יש לי את ה-בחור בשבילך. אתם כל כך מתאימים, את תאהבי אותו! תמותי עליו! הוא ממש הטיפוס שלך!' והנה, החלטתי לזרום לשם שינוי..." אני מסתכלת איך שהוא מכבה שוב את הסיגריה. כנראה יש לו מנהג מוזר שכזה – להדליק סיגריות ולכבות אותן אחרי שתיים וחצי שאכטות. "יש לי נטיה מוזרה שכזאת, לפסול אנשים עוד לפני שנתתי להם בכלל הזדמנות. סומכת יותר מדי על האינסטינקטים שלי. אבל הערב, ידעתי שאני חייבת לנסות..." הסתכלתי איך הוא שוב שולח יד לחפיסת סיגריות, "אולי תביא לי אחת?" "את?" הוא הרים את הגבות בפליאה כשהוא הדליק עוד סיגריה. נאנחתי ונענתי בראשי, "נההה, עזוב... לא יודעת מה עובר עליי..." אני עוצמת עיניים ומנסה לאגור שוב כוחות. "אולי זו העובדה שאני לא רגילה שפסנתר הולך עם מילים כל כך..." "כל כך...?" "בוטות" אני מגחכת. "לא שיש לי בעיה עם בוטוּת או ציניוּת, כן? אבל השילוב שלהן עם פסנתר נשמע לי... תמוה למדי. אולי זה מעבר חד מדי מלא יודעת, אביתר בנאי או משהו". "גם לאביתר בנאי יש שירים בוטים וצינים על פסנתר. 'תיאטרון רוסי', מכירה?" "צודק". ושוב אנחנו שותקים, ומנסים להימנע מקשר עין. אילו רק יכולתי לקום ולהיעלם באותו הרגע, איזה לא נעים זה. ועוד כל כך רציתי שזה יעבוד הפעם, כל כך רציתי שזה יצליח. איזה בחור מוכשר, איזו נגינה... נו, תמיד איכשהו אני מסתבכת לי דווקא עם מוזיקאים, במודע או לא במודע. וכולם כל כך אוהבים אותו, ומתלהבים. מריעים ומוחאים כפיים, מציפים אותו באהבה, כמעט וחונקים אותו אפילו. אני לא מאשימה אותם, באמת שלא – הגעגועים כנראה עשו את שלהם. אבל משהו כאן מרגיש לי זר... לא מרגישה את ההתלהבות הפנימית, את החמימות שמציפה אותי בכל הגוף; את הניתוק של הנפש מהראש ומהצרות. כלום. "מותק, את אצלי בראש..." הוא לחש לי מוקדם יותר באוזן, לצלילי בוב דילן, עניין שכבר נתן לו נקודת זכות מבחינתי. אבל... האם אני בלב? אני מרימה פתאום את מבטי מהרצפה ומנשקת אותו בזריזות על הלחי. "אתה מבין, נכון?" אני לוחשת. הוא מרים את ראשו גם הוא, מסתכל לי טוב-טוב בעיניים ומנשק אותי ברעבתנות מטורפת; והנה, אני מוצאת את עצמי משתפת פעולה, מצמידה את גופי אליו ומעבירה את אצבעותיי בשיערו. פתאום הוא מפסיק, אך פרצופו עדיין צמוד לשלי. "שלומי..." "ששש..." הוא משתיק אותי בלחישה. "אל תדברי..." אני שותקת בלית ברירה. "אל תגידי לי שאת לא נהנית מזה". "נהנית... מאוד" אני מודה. "אבל... אני לא מרגישה את ה'ניצוץ', את הפרפרים בבטן... you know?" "מה 'ניצוץ' מה, מה 'פרפרים'?" הוא פתאום זז הצידה ומנענע בראשו. "איזה 'ניצוץ' בדיוק את צריכה, תגידי לי?" "אני... לא יודעת. זה פשוט לא 'זה'..." "יש לך מישהו אחר?" 'מישהו אחר', גיכחתי לעצמי מנטאלית. יש כל-כך הרבה, מאיפה להתחיל? כל ערב אני מעבירה את זמני עם בחור אחר ששר לי שירים... בכלל, אני לא זוכרת שדיברנו על אקסלוסיביות? "יודעת מה, אל תעני לי אפילו, אל תעני לי" הוא קם בברוטליות על רגליו. "את יודעת מה את?" כבר ידעתי מה הוא הולך לומר. "בבקשה, אל תגיד את זה..." "שרמוטה, זה מה שאת" הוא ירק בכעס. "שרמוטה פוריטנית מסריחה. לא מספיק טוב בשבילך, אה?" ידעתי שהוא צודק, במידה כלשהי. אני בעצמי עוד לא מבינה מה לא בסדר בכל הסיפור הזה. "אתן, הנשים... כל אחת אותו דבר. מגיע לי כל-כך הרבה יותר!" עצמתי את העיניים במבוכה. "טוב, אם ככה אתה רוצה..." "כן, ככה אני רוצה..." הוא מלמל והלך לדרכו, משאיר אותי מבולבלת ופגועה, אבל לא יכולתי להאשים אותו בכלום. אני כל כך מצטערת. אבל זה באמת לא אתה, שלומי. זאת אני. כפי שמסתבר...
[ שלומי שבן – "בארבי", תל אביב: 15 בפברואר, 2007 ] "יש לי תחושה שאני לא ממש רוצה לשמוע את זה". "אני לא חושבת שאני רוצה בכלל לומר את זה בעצמי..." אני נאנחת וקוברת את ראשי בכפות ידיי. משהו לא בסדר איתי, את זה אני כבר יודעת. זה לא חדש לי, ולא חדש לאף אחד אחר. אבל היי, זה כבר ידוע שלכל אחד יש את השטינקים שלו. לא חושבת שאפשר לשפוט אותי על איך שאני מרגישה לפעמים. "אני לא בטוח איפה, איפשהו כבר שמעתי את כל זה", הוא מדליק סיגריה ולוקח ממנה שאכטה מהירה, "פעמיים." אני מחייכת במבוכה; לא נעים. איך אני שונאת להגיע למצב הזה בכל פעם מחדש – בחורים שפותחים את ליבם ומוציאים את כל תוכנם החוצה, ואני – אני מצליחה – איכשהו – להישאר אדישה. "שתבין, זה לא שאתה עושה משהו לא בסדר..." "כן, כן, אני יודע..." הוא לוקח שאכטה נוספת וכבר מועך את הסיגריה על הרצפה. "אבל בכל זאת משהו לא מסתדר לך, נכון?" אני מהנהנת בראשי. "לא עשו אותי אתמול, את יודעת". "אל תקשה עליי עוד יותר, שלומי..." הוא שותק לרגע וזורק את מבטו לרצפה. "צודקת... דברי. הבמה כולה שלך". והנה, הוא מצית עוד סיגריה ולוקח לריאות. כמה שאני שונאת את ההרגל הזה. אני מנסה לקחת כמה נשימות עמוקות, אבל אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל. מרוב לחץ אני כבר מתחילה לרעוד, אולי זה סתם הקור המטורף הזה, שאפילו עם שתי שכבות ומעיל אני קופאת – והוא, לעומת זאת, כבר כל כך מזיע שהוא פושט את הז'קט ונשאר עם חולצה דקה. "אתה מקסים, באמת" אני מסתכלת לו עמוק בעיניים. "אני עכשיו די מבינה על מה כל המהומה – כבר תקופה ארוכה שכל החברים אומרים לי, 'וואי, יש לי את ה-בחור בשבילך. אתם כל כך מתאימים, את תאהבי אותו! תמותי עליו! הוא ממש הטיפוס שלך!' והנה, החלטתי לזרום לשם שינוי..." אני מסתכלת איך שהוא מכבה שוב את הסיגריה. כנראה יש לו מנהג מוזר שכזה – להדליק סיגריות ולכבות אותן אחרי שתיים וחצי שאכטות. "יש לי נטיה מוזרה שכזאת, לפסול אנשים עוד לפני שנתתי להם בכלל הזדמנות. סומכת יותר מדי על האינסטינקטים שלי. אבל הערב, ידעתי שאני חייבת לנסות..." הסתכלתי איך הוא שוב שולח יד לחפיסת סיגריות, "אולי תביא לי אחת?" "את?" הוא הרים את הגבות בפליאה כשהוא הדליק עוד סיגריה. נאנחתי ונענתי בראשי, "נההה, עזוב... לא יודעת מה עובר עליי..." אני עוצמת עיניים ומנסה לאגור שוב כוחות. "אולי זו העובדה שאני לא רגילה שפסנתר הולך עם מילים כל כך..." "כל כך...?" "בוטות" אני מגחכת. "לא שיש לי בעיה עם בוטוּת או ציניוּת, כן? אבל השילוב שלהן עם פסנתר נשמע לי... תמוה למדי. אולי זה מעבר חד מדי מלא יודעת, אביתר בנאי או משהו". "גם לאביתר בנאי יש שירים בוטים וצינים על פסנתר. 'תיאטרון רוסי', מכירה?" "צודק". ושוב אנחנו שותקים, ומנסים להימנע מקשר עין. אילו רק יכולתי לקום ולהיעלם באותו הרגע, איזה לא נעים זה. ועוד כל כך רציתי שזה יעבוד הפעם, כל כך רציתי שזה יצליח. איזה בחור מוכשר, איזו נגינה... נו, תמיד איכשהו אני מסתבכת לי דווקא עם מוזיקאים, במודע או לא במודע. וכולם כל כך אוהבים אותו, ומתלהבים. מריעים ומוחאים כפיים, מציפים אותו באהבה, כמעט וחונקים אותו אפילו. אני לא מאשימה אותם, באמת שלא – הגעגועים כנראה עשו את שלהם. אבל משהו כאן מרגיש לי זר... לא מרגישה את ההתלהבות הפנימית, את החמימות שמציפה אותי בכל הגוף; את הניתוק של הנפש מהראש ומהצרות. כלום. "מותק, את אצלי בראש..." הוא לחש לי מוקדם יותר באוזן, לצלילי בוב דילן, עניין שכבר נתן לו נקודת זכות מבחינתי. אבל... האם אני בלב? אני מרימה פתאום את מבטי מהרצפה ומנשקת אותו בזריזות על הלחי. "אתה מבין, נכון?" אני לוחשת. הוא מרים את ראשו גם הוא, מסתכל לי טוב-טוב בעיניים ומנשק אותי ברעבתנות מטורפת; והנה, אני מוצאת את עצמי משתפת פעולה, מצמידה את גופי אליו ומעבירה את אצבעותיי בשיערו. פתאום הוא מפסיק, אך פרצופו עדיין צמוד לשלי. "שלומי..." "ששש..." הוא משתיק אותי בלחישה. "אל תדברי..." אני שותקת בלית ברירה. "אל תגידי לי שאת לא נהנית מזה". "נהנית... מאוד" אני מודה. "אבל... אני לא מרגישה את ה'ניצוץ', את הפרפרים בבטן... you know?" "מה 'ניצוץ' מה, מה 'פרפרים'?" הוא פתאום זז הצידה ומנענע בראשו. "איזה 'ניצוץ' בדיוק את צריכה, תגידי לי?" "אני... לא יודעת. זה פשוט לא 'זה'..." "יש לך מישהו אחר?" 'מישהו אחר', גיכחתי לעצמי מנטאלית. יש כל-כך הרבה, מאיפה להתחיל? כל ערב אני מעבירה את זמני עם בחור אחר ששר לי שירים... בכלל, אני לא זוכרת שדיברנו על אקסלוסיביות? "יודעת מה, אל תעני לי אפילו, אל תעני לי" הוא קם בברוטליות על רגליו. "את יודעת מה את?" כבר ידעתי מה הוא הולך לומר. "בבקשה, אל תגיד את זה..." "שרמוטה, זה מה שאת" הוא ירק בכעס. "שרמוטה פוריטנית מסריחה. לא מספיק טוב בשבילך, אה?" ידעתי שהוא צודק, במידה כלשהי. אני בעצמי עוד לא מבינה מה לא בסדר בכל הסיפור הזה. "אתן, הנשים... כל אחת אותו דבר. מגיע לי כל-כך הרבה יותר!" עצמתי את העיניים במבוכה. "טוב, אם ככה אתה רוצה..." "כן, ככה אני רוצה..." הוא מלמל והלך לדרכו, משאיר אותי מבולבלת ופגועה, אבל לא יכולתי להאשים אותו בכלום. אני כל כך מצטערת. אבל זה באמת לא אתה, שלומי. זאת אני. כפי שמסתבר...
מה שכן, אתמול קצת פחות הרגשתי את הניצוץ שאני מרגישה בד"כ בהופעות של שלומי שבן, פשוט כנראה כי הייתה חסרה לי האינטימיות שלנו שקיימת רק במרתף 10. הבארבי זה פשוט לא המקום להופעות של שלומי שבן והפסנתר, לפי דעתי. יעל
