כמו שכבר אמרתי
אי אפשר לחנך ילד אך ורק בגזר. יש להוסיף את המקל, במינון נמוך ונחוץ. הימנעות מהמקל היא עוול לילד, שנאמר - חושך שבטו שונא בנו! המשך הפסוק אינו סותר את תחילתו, אלא מוסיף עליו. והרי הסברתי כבר לגבי המינון, ואין צורך להרחיב, שהרי הדברים ברורים. אמנם הסקת שלמדתי מפסוק זה על שהתורה לא אסרה על הכאת בנים/חניכים, אבל טעית במסקנתך. את מה שאומרת התורה למדתי מדעת תורה. גדולי התורה בעלי דעת התורה למדו זאת מהתורה באופן רחב, ולא חצי מידע מחצי פסוק... מאמרי חז"ל שהבאת אינם קשורים להכאת חניכים, אלא לאלימות כלפי הזולת, כשמדובר בזולת שווה ערך אליך, שאינו תחת חסותך כחניך. ואני הרי כבר כתבתי שהתורה אסרה על אלימות. ברוכה תהיי שציטטת דוגמאות לכך. הסברתי שיש הבדל עצום בין אלימות להכאת בנים/חניכים. המאמרים שציטטת מדברים על הכאה ואלימות שלא לצורך, ואינם מדברים על ההכאה שהיא לצורך גמור (כמו הדוגמא שהבאתי בתשובתי על הילד המפתח הרגל להתפרץ לכביש). היות שבנים זה אוצר ועולם נפלא במיוחד, יש סיבה טובה מאוד להכות אותם, כשטובתם דורשת זאת, ובמידה שהיא דורשת זאת. הקב"ה המרחם על בניו אינו נוהג מידת "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן", אלא מערב חסד ורחמים בדין ואמת ומיטיב עם בניו הטבה מושלמת. אמר החזו"א, שאי אפשר להבין זאת, אבל גזירת השואה הנוראה, שגזר הקב"ה על בניו האהובים, היתה הרחמים הגדולים ביותר. וכמובן שאיננו יכולים ללכת בדרכיו במקומות שאיננו יכולים להבין, אבל יכולים ללמוד על שיש נסיבות שצריך להכות. הקב"ה נוהג במידת "בקרובי איקדש", ומכה את הראויים ביותר לאהבתו בניסיונות קשים, כשם שחובטים את הפשתן, על מנת שישתבח. זו עוד הנהגה שמראה שהמכות והקשיים הם הדרך להשביח את התכונות החיוביות. זה לא מכות אלימות - זה מכות שמראות את הדרך. הכאת בנים אינה ידיים משתלחות. העובדה שבדורנו הרבה הורים החלו לשלוח ידיים משתלחות היא בעיה (שאכן החוק מנסה לפתור אותה, ללא הצלחה), אבל אינה הופכת את התורה לפלסתר. הכאת בנים אינה שליחת ידיים ללא רסן, בעצבים, אלא הכאה מחושבת היטב. ילד מרגיש היטב מתי ההכאה היא לצורך חינוך, ומתי היא ידיים משתלחות, גם אם במעט. אדם מבוגר סיפר לי על עצמו סיפור יפהפה, רלוונטי מאוד לנדון: הוא היה ילד שובב במיוחד, ובעל מרץ, אנרגיות ושמחת חיים נמרצים במיוחד. (הערה אגבית שלי - ילד עם שמחת חיים כה רבה, ניתן לזקוף זאת גם לחינוך המצוין של הוריו, שמפתח ומטפח ואינו מדכא את שמחת חייו). אביו נהג להכותו כאשר היה עובר את הגבולות לכל הדעות, והילד מעולם לא נפגע ולא התמרד. הוא ידע היטב שהמכות הגיעו לו בכל צדק. הוא מספר שאהב את אביו אהבת נפש באופן מיוחד. יום אחד, כשהשתולל הילד באופן מיוחד, הכה אותו אביו בשתי סטירות לחי, והילד פרץ בבכי מר... אח"כ שאל אותו האב מדוע בכה? האם לדעתו לא הגיעו לו מכות על מעשיו? ענה הילד, שמעשיו בהחלט הצריכו מכות, ואכן, את המכה הראשונה הוא קיבל באהבה גמורה. אבל במכה השניה הוא הרגיש שהאב גם הוציא עליו קצת עצבים, ולא רק הכהו כדי לחנכו, ועל כך חש פגוע ובכה... לדידי ולטעמי - אם ההורה אינו יודע להכות את ילדו אך ורק מסיבת חינוך, בלי לערב בכך גם הוצאת עצבים - עדיף שלא יכהו כלל, כי יש סיכון בסוג כזה של הכאה, שהוא מטביע בילד אלימות ותחושות דיכוי. אבל אם הורה יודע חינוך מהו, ויודע לשלוט בעצמו היטב - עדיף שיגיע ליחסי אהבה כה עמוקים כמו בסיפור, וישתמש במושכל במכות הנדירות, המבהירות היטב את הגבולות לילד הצמא להם, ואשר נפשו אוהבת אותם ברורים.
