שקרים קטנים

[ברבי28]

אצלנו זה האף ...

"אמא אני ילדה טובה, זה האף שאומר לי לעשות ..."

 

[רינת200]

שקרים

הגדולה שלי אוטטו בת מצווה. הייתה מאז ומתמיד שקרנית. היא לעיתים תכופות הסתבכה בגלל השקרים הרבה יותר מאשר מה שהייתה מסתבכת ממה שקרה באמת. היא ידעה את זה ואמרתי וחזרתי ואמרתי עשרות פעמים. השקר בורח לה יותר מהר, למרות שהעונשים שקיבלה תמיד היו בגלל השקר. היא ילדה נהדרת אך שקרנית וחיים גם עם זה.

 

[דיא]

תודי שלא חשבת בחיים

שתקראי לבת שלך שקרנית

זה לא משהו שמדמיינים כשמחליטים לעשות ילדים, נכון?

 

[רינת200]

מודה

וזה רק דבר אחד מתוך רשימה ארוכה שלא דימינתי כשהחלטתי לעשות ילדים. בכלל החלטה לעשות ילדים, היא לא החלטה מושכלת

 

[זברה כתומה 19]

בלת"ק (חוץ מכותרות)

כמו שאת רואה - את ממש בחברה טובה (עד כמה שחברתנו וחברת ילדינו בעלי החברים הדימיוניים יכולים להיות חברה טובה)... בטוחה שכולן כבר הרגיעו אותך שמדובר על מצב מעצבן, נורמלי ומצחיק ביחד. מה שמשך את תשומת ליבי זה התגובות שלך - למה את אף פעם לא כועסת עליו? וגם עכשיו כשהוא עושה דברים שאסורים, גם אם קטנים? ולמה לא בא לך להגיד לו שאת לא מאמינה לא? ולמה בתשובות שלך אליו חשוב לך להדגיש ש"גם אם זה היה הוא ששבר לא היית כועסת? אני לא חושבת שיש משהו רע בשקרים קטנים מהסוג הזה, וגם לא חושבת שיש משהו רע בלכעוס על ילד (בפרופורצייה, כמובן, למעשה ולגיל הילד). ואני חושבת שצריך להבדיל בין חבר דימיוני וסיפורים מומצאים "סתם" ובין כאלו שמטרתם להטיל אחריות על מישהו (אמיתי או דימיוני) אחר. ובעיקר חושבת שאולי את מפחדת להתעמת ולקלקל משהו בינכם, וזה יוצר המון מתח (מיותר?) סביב סיטואציות שנמצאות בהמון בתים בכל מיני ואריציות ומעוררות פחות דאגות מצד ההורים. סתם מחשבה.

 

[טאניוש]

לא כועסת בסיטואציות שעליהם דיברתי

לא התכוונתי שלא כועסת עליו בכלל בשום סיטואציה. אבל באופן כללי קלטת נכון. כועסת הרבה פחות מאמא ממוצעת... כי יש לי עסק עם ילד מיוחד, מה לעשות. בלי להיכנס לפרטים, מה שבבית אחר לא יגרום לשום מתח – אצלנו יוביל לפיצוץ. זה שאני יכולה להרשות לעצמי לכעוס עליו כבר התקדמות אדירה ומוריד ממני הרבה מאד לחץ. אם נחזור לאותה כוס – מכוס שבורה באמת שלא אכפת לי, למה אכעס? ואם זו איזו כוס מיוחדת שכן אכפת לי ממנה אז לא אכעס, אבל אראה לו שאני עצובה – וזה מספיק. הוא לא עושה את זה בכוונה אף פעם. והוא ילד רגיש מאד, לרע ולטוב. לגבי למה לא רוצה להגיד לו שלא מאמינה לו – כי... לא רוצה. רוצה שידע שאני מאמינה למילה שלו. מצד שני, צריך ללמד אותו לא לשקר ולקחת אחריות, אפילו אם זה יוביל לעונש. לכן העלתי את השאלה...

 

[זברה כתומה 19]

השאלה אם את לא מחטיאה את המטרה...

מזדהה עם הצורך לתת לילד תחושת ביטחון שאפשר לספר לאמא הכל והיא לא תכעס. ואחרי שהייתה לנו הרצאה של אל"י אין ספק שביטחון אפריורי בתמיכה של ההורים בכל מצב יכולה להציל ילד מהסתבכויות. אבל - אני חושבת שצריך להפריד בין שקרים קטנים כאלו ואחרים. יש הבדל בין סיפורי דימיון שהילד באמת מאמין בהם לבין סיפורים שהוא המציא בכוונה כדי שישרתו מטרה שלו. לסוג הראשון צריך לתת גיבוי ותמיכה ופתרון אם הם משתלטים על הילד (המפלצת בארון), ולסוג השני צריך להתייחס בצורה שאומרת ש"אני יודעת שאתה יודע שאין בסיפור הזה ממש" גם אם לא מתעמתים ישירות עם הילד. המטרה שלך היא לתת לליאון תחושת ביטחון ומוגנות, אבל אם את מגבה אותו בסיפור לא אמיתי, לדעתי בפועל את פוגעת בתחושת הביטחון שלו כי את יוצאת חלשה. כי אם לא "עלית עליו" שהוא משקר - אז את פחות חכמה וכל-יכולה ממה שהוא חשב, וזה מערער את הביטחון ביכולת שלך להגן עליו. ואם כן עלית עליו ואת בכל זאת מגבה אותו - אז מה זה אומר עלייך? ועל היכולת שלו לתמרן אותך? מי כאן הופך להיות החזק? בעיניי - בעייתי. ואגב, מתוך מה שאת כותבת עליו יש לי הרגשה שהוא לא רק יודע שהוא עובד עלייך, אלא הוא גם יודע שאת לא מאמינה לו וברגישות שלו מריח בדיוק את ההתלבטות והחולשה שאת מפגינה כלפיו בסיטואציה הזאת. ואולי אולי אולי הבלבול הזה שאת משדרת בין חוסר ההסכמה שלך עם המעשה לבין התמיכה שלך בו מדרבן אותו להמשיך ולשקר ולבחון את המציאות המוזרה הזאת שהוא כופה על אמא שלו. (ואומרת את הדברים מתוך ההתלבטויות שלי עם הסחורה הבייתית המגוונת והמעניינת)

 

[טאניוש]

מסובך...

אולי אני לא יודעת להבדיל בין סיפורי דמיון ולבין שקרים. כשזה משחק הוא אומר בעצמו "זה בכאילו". כשהוא מדבר על אורח מסתורי שלו הוא לא מוסיף "בכאילו" (גם מפלצת בארון זה לא "בכאילו"). אין גם פרצוף של "עשיתי משהו" (לפרצוף אני כן מגיבה ומבררת וגם אם הוא מכחיש בסוף מגיעים לאמת). הוא גם לא מפיל אחריות על ילדים אחרים. כשהם מחשקים עם האחיין שלי וקורה משהו שלא ממש ברור מי אשם במשהו הזה - אוטומטית כועסים על האחיין (נו מה לעשות, ב-99% מהמקרים זה באמת הוא...), ואם לאון אשם הוא לוקח אחריות - "זה אני הייתי...". אז בין היתר אני גם פוחדת לטעות... להגיד שאני לא מאמינה במשהו שהוא דוקא מאמין בו... הוא ילד מאד מאתגר. אני לא סתם "חופרת" ומתלבטת בכל עיניין הכי פעוט. לאון שם לב להכל, זוכר הכל, מנתח הכל. הוא גם "אוגר" דברים המון זמן לפני שפורק. אם כעסו עליו שלא בצדק הוא לא ישן לילות במשך שבוע... עד שאצליח לדובב אותו...