שקרים לבנים

[חני 20]

שקרים לבנים

הי קורה לי שאני משקרת לילדים בצורה מעורפלת או מסתירה מהם את האמת דוגמאות:

החזרתי אותם מהגן ןהילדה ביקשה פיצה אמרתי לה "בסדר" וידעתי שעוד שנייה היא נמרחת על הכיסא בטיחות ונרדמת ואכן כך היה. בערב באמת אקנה לה פיצה אבל נתתי לה להבין שאקנה לה עכשיו...

הבן התעורר ובכה שרוצה "אבא",אמרתי לו שאני הולכת לקרוא לאבא,הבאתי לו מוצץ השכבתי אותו והוא מיד נרדם חזרה. אבא בכלל בעבודה ולא יחזור לפני תשע בערב..

לפעמים הם מבקשים בקבוק בלילה ואני אומרת "בסדר" והם נרדמים חזרה בלי הבקבוק שלא תיכננתי להביא..

הבת אומרת "אמא נכון פעם היתי בן?.." ואני לא עונה כי אם אגיד לה שלא אז היא תבכה נורא.. אני עושה את זה בשביל הנוחות כי בכל המקרים שזה קורה,אני עושה חשבון שאחרת יהיה סקנדל. במצבים לא מעורפלים הם יודעים לקבל "לא" ובכלל,התקשורת מאד טובה ביננו. אבל עדיין.. אני קצת מרגישה רע עם השקרים האלה. מה דעתם? גם לכם זה קורה?

 

[פלגיה]

יש להבדיל

הסיפור הראשון והשלישי אמרת "בסדר", אבל הם נרדמו לפני. זה לא שקר. למה בסיפור השני לא אמרת גם "בסדר"? את אומרת שאת הולכת לקרוא לאבא - זה שקר. את אומרת "בסדר" - לא שיקרת בכלל, רק עזרת להרגע ולהרדם. לגבי הסיפור הרביעי - למה לא להגיד לה שלא היתה בן? כי היא תבכה? כמה פעמים היא תוכל לבכות על זה, פעם אחת? פעמים? לא ממש שיקרת, כי סתם לא ענית, אבל לא ברור לי למה לא לומר כאן את האמת שהיא לא היתה בן (וגם אמא לא היתה אף פעם בן, וגם סבתא לא...)

 

[חני 20]

ואני חשבתי ש..

מה שחשוב זה מה שגרמתי להם להאמין ולא מה שאמרתי,לא ככה? בכל המקרים האלה אני "מורחת" אותם כדי לחסוך מצב של בכי/תסכול לדוגמא שביתי מספרת לבני סיפורי פנטזיה בסגנון "פעם היתי גירפה והיה לי יום הולדת והליצן הביא לי ארנב ובאכלתי אותו גזר" ואז היא רצה אחרי ואומרת "אמא,נכון?" אז אני מחייכת ושותקת. ככה נדמה לה שאני מאשרת את הסיפור. אם אני אגיד לה שזה לא נכון היא תבכה בהיסטריה. וזה נכון לגבי כל הפינטוזים שהיא עסוקה בהם (בת 3). השאלה שלי היא לא על דוגמא ספציפית אלא בגדול על המצב הזה שבו אני מרוויחה כמה דקות של שקט בכך שאפשרתי להם לשמוע מה שהם רוצים לשמוע. חשוב לציין שעד היום לא נוצר מצב של אכזבה כי זה קורה תמיד במצבים מעורפלים של מתוך שינה/סערת רגשות אני שופטת את ההתנהגות הזאת כעלולה להוביל למצב של חוסר אמון שלהם כלפי אבל עדין,אני כנראה לא מספיק משוכנעת כדי להפסיק עם זה.

 

[noa_f]

מה עם תשובה כמו: "איזה יופי של סיפור!"

וחיוך גדול, או לשאול את הילדה : "למה את חושבת שהיית בן?" ולקבל סיפור ארוך ומפורט, שממנו את גם יכולה להבין מאיפה הרעיון הגיע וגם, אולי, שוכחת את השאלה המקורית שלה

הבעיה שלי עם "המריחות" היא שהן אולי "בסדר" כשהם קטנים - אבל מתי בדיוק תהיה הנקודה שתחליטי להפסיק? והם גם יכולים יום אחד לתפוס אותך - בערך שנה לפני שחשבת שהם קולטים את העניין...

 

[ליאת +]

לדעתי זה בסדר גמור

וצריך בעיקר לזכור לדלל את "השקרים" או הרמיות הקטנות האלה עם הגיל ולהעדיף את האמת במקומות שאפשר. הבת שלי למשל (בת שנתיים וחצי) שואלת בת כמה היא וכשאמורים את גילה מתעקשת שהיא בת שלוש. אז שיהיה, אני אומרת לה שהיא בת שלוש. ברור ששקר כזה יהיה לא סביר אם אשתמש בו לילד בן ארבע או חמש. זה יהיה זלזול באינטליגנציה שלו. בגילה- היא לא ממש מבינה את מושג הגיל ובעיקר חושקת שאגיד לה שהיא בת שלוש. עצם האמירה מרגיעה אותה. אני חושבת שבכל הדוגמאות שהבאת האמירה שלך, כאמא שלהם, היא זו שהרגיעה אותם ואפשרה להם להמשיך לישון, להרגע או לחיות בעולם שלהם עם האמיתות שלהם. אני מבינה מהתיאורים ששניהם קטנים וזה נשמע מתאים לגיל.

 

[noa_f]

?ואם את אומרת: "כמעט שלוש!"

 

[noa_f]

ברחה לי התגובה... אצל הקטן שלי גיליתי ששימוש

במספר הרצוי מספק אותו. אפילו אם זה באמת לא משנה באופן עקרוני אם הוא כבר בן שלוש או לא, אבל מספיק שהוא נתקל בילד גדול יותר ואומר לו "אני בן שלוש" ואז ההוא יאמר לו משהו כמו "לא אתה לא! אתה לא מבין בכלל! אני בן שלוש!" (ויפרוץ ריב) שכל העניין חוזר כמו בומרנג.

 

[ליאת +]

כמעט לא עובר

לאאאאאאאאאאאאאאאאא אני בת שלוש! זו התגובה. ומה שמשעשע אותי זה שלאחיה שגדול ממנה בארבע שנים, חשוב לעדכן בכל פעם כזו ש"אם היא בת שלוש אז אני בן שבע!" (הוא בן שש וחצי, כמובן).

 

[פלגיה]

יפה, אתם לומדים חשבון

 

[טאשקה]

גם לי זה נשמע בסדר גמור.

לא צריך ללכת עם הראש בקיר, אם אפשר אחרת. במצבים שאת מתארת לא הייתי קוראת לזה שקר... אני לעולם לא משקרת לילדי ולא מבטיחה דברים שאין באפשרותי לקיים, אבל... בזמן האחרון בני מפנטז על כל מיני דברים ומבקש שאקנה לו אותם. אלה דברים שכלל לא קיימים במציאות, אלא בפנטזיות שלו. בהתחלה ניסיתי להסביר שאין דבר כזה ואז הבנתי לפי תשובותיו שזו כנראה הדרך שלו לספר לי על המצאותיו. אז אני מקשיבה ואומרת בסדר והוא ממשיך להמציא כל יום דברים חדשים.

 

[רוצקיפוצקי]

אישית אני לא אוהבת לשקר

מעדיםה לא לענות כלום. אבל לפעמים גיליתי שהילדים לא רוצים לשמוע את האמת ורוצים שאשקר להם. גם בעיני זו בעיה.