שקלתי ו-הנה הבעיה:

[אקווה]

שקלתי ו-הנה הבעיה:

זה מאוד דומה לבעיה של מישהי עצובה, רק שאני קצת יותר מבוגרת אבל אולי עוד מתנהגת כמו ילדה (וכן, אני כועסת על עצמי, אבל גם זה, כמו שיחות ארוכות ורבות, לא עוזר...). אז אני מעתיקה הנה את הבעייה שרציתי להחביא ואפי לא נתנה לי, כדי לשמוע דעתכם אנשים טובים... אז כן, חזרתי, ועמי חזרה גם אותה הבעיה המוכרת כל כך (אפי זוכרת, נכון?..) מסתבר שזה משהו שטבוע בו. ידעתי את זה קודם, הרי אני מכירה אותו זה 4 שנים (!!) ובכל זאת..משהו לא נותן לי לעזוב. הלוואי וידעתי מה זה. ניסיתי כבר לחשוב על הכל: הרס עצמי, מזוכיזם, הצורך הבלתי נשלט במתח הזה כל הזמן, פסיביות שאומרת "נו, נזרום, נראה מה יקרה, מקסימום..., הצורך בלהתעסק בקשר... כנראה שזה הכל ביחד ועוד קצת. אני מרגישה שהוא לא מבין מה אני רוצה. אני בחורה רגשנית ורגישה, שצריכה שיראו לי הרבה שרוצים להיות איתי (צומית? אולי קצת..) ואני בהחלט מנסה לדרוש את היחס, אבל יש אטימות בצד השני. או שהוא אומר שהוא מבין מה אני אומרת ומצטער שהוא אמר את שאמר, אבל אחרי יומיים שוב קורה אותו דבר (וזה במקרה הטוב..), או שהוא פשוט מנסה להעביר את זה אלי ולומר לי שגם אני התנהגתי ככה אז בתקופת הפלמ"ח כשאמרתי לו איזה מילה שלא במקום... וזה קשה לי, זה סוחט, ואני יודעת שאני לא רוצה ככה, ובכל זאת לא מוצאת את הכוח והרצון המספיק לעזוב.. מתוסבכת כבר אמרתי? העניין הוא שהיו לי כבר כאלה שכן היו כמו שאני חושבת שהייתי רוצה, רק שכנראה לא היה לי מספיק מתח איתם, וזה מה שהוא נותן לי.. כבר נהייתי פסיכית מרוב ניתוח של הדברים... ואגב אפי - זה לא בדיוק שקפאתי לי בכפור, פשוט הייתי בעמדת הצופה מהצד מזה זמן, ונהניתי מכל רגע.. בייחוד מהנוירומטר שלך, הוא עושה לי את הבוקר.. אבל אני כאן, במלוא אוני, ומקווה גם לנסות לסייע לאחרים

 

[אפי היקרה]

בלי קשר להכרת הסיפור או בלעדיו

אני סבורה שלהתבעס, להיתקע, להלחץ ולסבול, הם ארבעה פעלים שלא אמורים להופיע בשום משפט, בו נמצאת גם המילה קשר. אם הם נמצאים שם, ואת יודעת את זה היטב, הקשר לא טוב, לא מספק, לא מאושר, לא בשבילך ובקיצור - לא ! מילא אם זאת היתה הפעם הראשונה בה את נתקלת בבעיה הזאת, לא יודעת איך להתמודד איתה ומבולבלת משהו, אבל כמה פעמים נפרדתם וחזרתם?!(אני שואבת את המידע מהשרשור הקודם). כמה שנים את כבר מכירה אותו ושומדבר מהותי לא השתנה בשנים האלה?!! מה עוד את צריכה שיקרה? לאיזה נס את מצפה? באמת שהגיע הזמן להיות כנה עם עצמך, למרות הפחד לחיות בלעדיו (או פשוט לבד), ולומר לעצמך שהגיעו מים עד נפש, הסאה הוגדשה, אבד עליכם הכלח, ועוד שלל ניבים שכרגע לא הולמים את המצב. קחי את עצמך, תקבלי החלטה אמיצה ורצינית, קחי בחשבון שאולי מחכה לך תקופה מסוימת של לבד (ולא אמרתי בדידות דווקא), ותחליטי שגמילה זה גמילה. אני לא רואה סוף טוב ו/או נורמלי לקשר הזה, ולדעתי גם את לא. התחבאות מאחורי התירוץ "משהו לא נותן לי לעזוב", "אני צריכה תשומת לב", הם כולם מילים נרדפות ל"חוסר לקיחת אחריות על החיים וההתעלמות מטורפת מבזבוז הזמן שלך". ואני חוזרת ומזהירה, באם תנסי באמת להפרד, ושוב תמצאי את עצמך חוזרת אליו, שאלוהים יעזור לך (ודעי לך שהוא מאוד עסוק בזמן האחרון עם עמרם מצנע), ולנו כבר ייגמרו המילים היפות, ויקומו ויבואו הנאצות והקללות האמיתיות !!! אני מזמינה את מי שחושב כנ"ל לומר את דעתו, בטרם תתקבל ההחלטה הסופנית, ואם ישנו צדיק שחושב שאפשר להציל את הקשר, על אחת כמה וכמה !

 

[אקווה]

אוי, אפי....

ההיגיון הבריא שעוד נותר בי צועק שאת צודקת... אבל איך אפשר להסביר את העובדה, שהרי הייתי בלעדיו והייתי בקשרים אחרים שבהחלט יוגדרו "נורמליים" על ידי כל אדם בר-דעת (ואני עדיין מרשה לעצמי להחשיב את עצמי ככזאת..אף על פי ולמרות הכל), ובכל זאת עזבתי אותם, אני, מיוזמתי, ושבתי אליו?? מה זה הדבר הזה? דיברתי עם מישהי שמבינה קצת והיא אמרה שכנראה עם האחרים לא היה לי כל המתח הזה שאני צריכה, לא היה לי מספיק מעניין. ואני תוהה - האם זו הסיבה? אני ודעת שאני טיפוס שאוהב להתעסק בקשר, אבל הרי ברור שהייתי מעדיפה להתעסק בדברים החיוביים בקשר ולא כל הזמן להתמחבש בשליליים!.. מה יהיה? אין לי מושג. אולי באמת אני צריכה לקחת אחריות, ולעשות את הצעד. אבל הרי אם היה רק רע זה היה כזה פשוט. אבל יש גם טוב, שאותו אני לא מפרת כרגע כי הרע הוא הבעייתי. כשטוב אין בעיות. אבל יש לנו ימים נפלאים ביחד. השאלה היא האם שווה להשאר בקשר כזה שיוצא לי בו הרבה פעמים לתהות מה אני עושה בו, בשביל אותם ימים ורגעים של טוב?... שאלה טובה, הא?