צועניה אדומה
New member
שקט אדמה
שבוע אחרי, כשאנחנו שכובים במיטה, הוא אומר לי בשקט, באוזן "בואי ניסע". הפנים כואבות לי מסטירות והגב צורח מרוב נשיכות.
"לאן ניסע?" אני שואלת והוא מחייך את החיוך הרחב ביותר שהוא מצליח לגייס.
יומיים אחרי אני ברכב שלו, ארוזה מכף רגל ועד ראש לכל צרה שלא תבוא עליי. כמו איזו פולנייה טובה דחסתי את כל הדברים שיכול להיות שאשתמש בהם. לא אכפת לי גם אם לא אשתמש בדבר.
אני צועדת אל הרכב שלו, והמראה שלי מגיעה עם כל הציוד מצחיק אותו. הוא שולח יד החוצה ואומר "קדימה כלבה, תכנסי כבר לרכב".
כשאני מתיישבת הוא כבר מנחש שאני רוצה לשאול לאן, אולי עכשיו יגלה לי, אבל הוא מצחקק ואומר שהגיע כבר הזמן שאסמוך עליו. האמת היא, שכבר מזמן אני סומכת עליו. כבר הספקתי לדעת קצת על טיבו.
בתחילת הנסיעה אנחנו מדברים הרבה. הוא שואל ואני עונה, או שאני שואלת והוא עונה, השיחה מתפתחת ואז אנחנו דנים בלי כעס בנושא כזה או אחר וכל המלל שלנו מרגיש מאוד חיוני באוויר. הנסיעה עוברת במהירות.
אחר כך יש רגע של שתיקה והוא מכניס דיסק למערכת. פתאום אני קולטת לאן אנחנו נוסעים ואהוד בנאי מתנגן לו ברקע ושר את "בלוז כנעני". השיר כל כך תואם את הנוף הנשקף מחלונות הרכב ואת השקט הנעים הזה פתאום בינינו, שאני מקפיאה את הרגע לשנייה ומצלמת אותו בראש. המדבר היפה כל כך, היבש, הנקי הוא המקום שאנחנו נוסעים אליו. "למדבר!" אני אומרת בקול מרוגש של ילדה קטנה והוא צוחק בקול גדול, "אכן למדבר הנצחי, למדבר".
אני מדמיינת את החול מכסה את הגוף הערום שלי. את הצורה שבו הוא מכביד עליו, אונס אותו להתחבר אליו, להתמזג לטבעיות שלו. העיניים שלי נעצמות והוא תופס לי את היד פתאום חזק ולוחץ. "היי, לא להרדם כאן, תכף מגיעים!"
אחרי מספר דקות אנחנו כבר מתחילים לחפש חנייה. אנחנו עוצרים ליד חנות קטנה שהוא טוען שאנחנו חייבים להכנס אליה. אני מבינה למה. למרות הריחות העזים, הגבינות נראות נהדרות אחת אחת והן כולן מיוצרות כאן.
אחרי קניית הגבינות, אנחנו יוצאים לחפש לנו יין ואני אומרת שאנחנו מביאים את העירוניות המתנשאת שלנו גם לכאן.
לאחר קניית הגבינות והיין שהצטרף אנחנו נכנסים לרכב והפרצוף שלו משתנה קצת. הוא נעשה פחות חביב אליי וקורא לי בשמות האלה שמנזילים אותי. זה מביך. עכשיו הוא אומר, מגיעים למדבר האמיתי. הפעם זה יהיה המדבר שלך.
אנחנו מגיעים לאיזו גבעת חול שוממת לחלוטין תחת שמש בחצי דרכה למטה. המראה נראה כאילו נלקח מאיזו גלויה יפה והועתק למציאות. הצבעים הכתומים והחומים מתערביים ונפרדים והלב שלי מתרחב כמו החיוך שלו, בלילה ששאלתי לאן. שנינו נעצרים לרגע זריז ואז חוזרים לעצמנו. הוא פונה אל הבגאז' וכשהוא פותח אותו, מוציא את השקיות שמולאו בגבינות ויין, מושיט אותן לי ומוציא עוד שקית גדולה, שחורה וזרה עבורי.
אני קצת חוששת ומביטה בו. "אל דאגה, כלבה קטנה, אבא ישמור עלייך", הוא אומר ומחפש להחזיק ביד הפנויה שלי. כף היד הנחושה שלו מובילה אותנו לעלות קצת על אותה הגבעה ולגלות עוד שטח יפה כל כך, נסתר ונדיר, פיסת אדמה בתולית. אין ספק שאנחנו לבד כאן, נדמה שאפילו חיות לא מגיעות לאזור הזה. "לאן לקחת אותי?" אני שואלת והוא משתיק אותי: "שששש"
מתוך השקית הוא מוציא שמיכה דקה ופורש אותה על האדמה. הוא מבקש ממני לשבת עליה. גם הוא מתיישב ומתחיל ללטף לי את הפנים. המגע שלו טוב לי, מבריא אותי כאילו הייתי אחת החולות. כשאני מעיזה לעצום עיניים, אני חוטפת סטירה מכאיבה. בתוך אור העיניים שלו אני רואה שהחיה שלי כבר בחוץ, רעבה לטרוף ולשחק בי, מנטלית ופיזית.
הידיעה הזו מעבירה בי צמרמורת. הוא מפשיט אותי מכל בגד ואני נותרת ערומה מולו, הלבוש. שפת הגוף שלו מאוד מאופקת. אני תוהה לרגע אם הוא בכלל נמשך אליי, או שהוא מעמיד פנים. רק העיניים מבשרות שמשהו זז שם בפנים ואני, חצי בטבעיות וחצי בציווי שלו, נעמדת על ארבע. עכשיו הוא נאנח ומתחיל ללטף אותי. אני סופרת לבקשתו עשרים מכות כואבות נורא בישבן ומתביישת.
במדבר כמו במדבר יש שקט אדמה. רק אני צורחת. אלוהים בטוח שומע את זה, אבל אף אחד אחר לא. מעניין עם מי אלוהים מרכל.
הידיים הגדולות והבהמיות שלו לשות אותי כאיזה חומר גמיש במיוחד ועמיד במיוחד לשינויי צבירה. בשלב כלשהו הוא מוציא חבלים ומתחיל לשחק איתם על הגוף שלי. הוא קושר יד לרגל ורגל לרגל עד שמשעמם לו. כמו צעצוע קטן שנועד למשחקים שכאלה. אחר כך מצבטים.
ופתאום יש איזה רגע, שאני כבר לא מסוגלת יותר ומתחננת שיפסיק ויחדור אליי. זה רגע משמעותי כזה, כי אני זוכרת שרעדתי מפחד והייתי באיזו אקסטזה חדשה ובלתי מוכרת, כאילו שהייתה זו איזו בקשת רצח או משהו כזה לפחות. התחנונים שלי לא מספיקים והוא ממשיך ומשחק. אני מתחננת שוב. רק קצת, טבילה קטנה.
ואז הוא מושיט ידו אל השקית ומוציא ממנה את הגאג. הוא מרכיב אותו עליי ומלטף לי את השפתיים הפשוקות. "ועכשיו, הוא אומר, כדי לכבד את המדבר, אני הולך לרכב עלייך חזק, נאקה קטנה, בלי שאף אחד ישמע אותך צורחת. בכל זאת, הפרת פה קצת את הדממה."
שבוע אחרי, כשאנחנו שכובים במיטה, הוא אומר לי בשקט, באוזן "בואי ניסע". הפנים כואבות לי מסטירות והגב צורח מרוב נשיכות.
"לאן ניסע?" אני שואלת והוא מחייך את החיוך הרחב ביותר שהוא מצליח לגייס.
יומיים אחרי אני ברכב שלו, ארוזה מכף רגל ועד ראש לכל צרה שלא תבוא עליי. כמו איזו פולנייה טובה דחסתי את כל הדברים שיכול להיות שאשתמש בהם. לא אכפת לי גם אם לא אשתמש בדבר.
אני צועדת אל הרכב שלו, והמראה שלי מגיעה עם כל הציוד מצחיק אותו. הוא שולח יד החוצה ואומר "קדימה כלבה, תכנסי כבר לרכב".
כשאני מתיישבת הוא כבר מנחש שאני רוצה לשאול לאן, אולי עכשיו יגלה לי, אבל הוא מצחקק ואומר שהגיע כבר הזמן שאסמוך עליו. האמת היא, שכבר מזמן אני סומכת עליו. כבר הספקתי לדעת קצת על טיבו.
בתחילת הנסיעה אנחנו מדברים הרבה. הוא שואל ואני עונה, או שאני שואלת והוא עונה, השיחה מתפתחת ואז אנחנו דנים בלי כעס בנושא כזה או אחר וכל המלל שלנו מרגיש מאוד חיוני באוויר. הנסיעה עוברת במהירות.
אחר כך יש רגע של שתיקה והוא מכניס דיסק למערכת. פתאום אני קולטת לאן אנחנו נוסעים ואהוד בנאי מתנגן לו ברקע ושר את "בלוז כנעני". השיר כל כך תואם את הנוף הנשקף מחלונות הרכב ואת השקט הנעים הזה פתאום בינינו, שאני מקפיאה את הרגע לשנייה ומצלמת אותו בראש. המדבר היפה כל כך, היבש, הנקי הוא המקום שאנחנו נוסעים אליו. "למדבר!" אני אומרת בקול מרוגש של ילדה קטנה והוא צוחק בקול גדול, "אכן למדבר הנצחי, למדבר".
אני מדמיינת את החול מכסה את הגוף הערום שלי. את הצורה שבו הוא מכביד עליו, אונס אותו להתחבר אליו, להתמזג לטבעיות שלו. העיניים שלי נעצמות והוא תופס לי את היד פתאום חזק ולוחץ. "היי, לא להרדם כאן, תכף מגיעים!"
אחרי מספר דקות אנחנו כבר מתחילים לחפש חנייה. אנחנו עוצרים ליד חנות קטנה שהוא טוען שאנחנו חייבים להכנס אליה. אני מבינה למה. למרות הריחות העזים, הגבינות נראות נהדרות אחת אחת והן כולן מיוצרות כאן.
אחרי קניית הגבינות, אנחנו יוצאים לחפש לנו יין ואני אומרת שאנחנו מביאים את העירוניות המתנשאת שלנו גם לכאן.
לאחר קניית הגבינות והיין שהצטרף אנחנו נכנסים לרכב והפרצוף שלו משתנה קצת. הוא נעשה פחות חביב אליי וקורא לי בשמות האלה שמנזילים אותי. זה מביך. עכשיו הוא אומר, מגיעים למדבר האמיתי. הפעם זה יהיה המדבר שלך.
אנחנו מגיעים לאיזו גבעת חול שוממת לחלוטין תחת שמש בחצי דרכה למטה. המראה נראה כאילו נלקח מאיזו גלויה יפה והועתק למציאות. הצבעים הכתומים והחומים מתערביים ונפרדים והלב שלי מתרחב כמו החיוך שלו, בלילה ששאלתי לאן. שנינו נעצרים לרגע זריז ואז חוזרים לעצמנו. הוא פונה אל הבגאז' וכשהוא פותח אותו, מוציא את השקיות שמולאו בגבינות ויין, מושיט אותן לי ומוציא עוד שקית גדולה, שחורה וזרה עבורי.
אני קצת חוששת ומביטה בו. "אל דאגה, כלבה קטנה, אבא ישמור עלייך", הוא אומר ומחפש להחזיק ביד הפנויה שלי. כף היד הנחושה שלו מובילה אותנו לעלות קצת על אותה הגבעה ולגלות עוד שטח יפה כל כך, נסתר ונדיר, פיסת אדמה בתולית. אין ספק שאנחנו לבד כאן, נדמה שאפילו חיות לא מגיעות לאזור הזה. "לאן לקחת אותי?" אני שואלת והוא משתיק אותי: "שששש"
מתוך השקית הוא מוציא שמיכה דקה ופורש אותה על האדמה. הוא מבקש ממני לשבת עליה. גם הוא מתיישב ומתחיל ללטף לי את הפנים. המגע שלו טוב לי, מבריא אותי כאילו הייתי אחת החולות. כשאני מעיזה לעצום עיניים, אני חוטפת סטירה מכאיבה. בתוך אור העיניים שלו אני רואה שהחיה שלי כבר בחוץ, רעבה לטרוף ולשחק בי, מנטלית ופיזית.
הידיעה הזו מעבירה בי צמרמורת. הוא מפשיט אותי מכל בגד ואני נותרת ערומה מולו, הלבוש. שפת הגוף שלו מאוד מאופקת. אני תוהה לרגע אם הוא בכלל נמשך אליי, או שהוא מעמיד פנים. רק העיניים מבשרות שמשהו זז שם בפנים ואני, חצי בטבעיות וחצי בציווי שלו, נעמדת על ארבע. עכשיו הוא נאנח ומתחיל ללטף אותי. אני סופרת לבקשתו עשרים מכות כואבות נורא בישבן ומתביישת.
במדבר כמו במדבר יש שקט אדמה. רק אני צורחת. אלוהים בטוח שומע את זה, אבל אף אחד אחר לא. מעניין עם מי אלוהים מרכל.
הידיים הגדולות והבהמיות שלו לשות אותי כאיזה חומר גמיש במיוחד ועמיד במיוחד לשינויי צבירה. בשלב כלשהו הוא מוציא חבלים ומתחיל לשחק איתם על הגוף שלי. הוא קושר יד לרגל ורגל לרגל עד שמשעמם לו. כמו צעצוע קטן שנועד למשחקים שכאלה. אחר כך מצבטים.
ופתאום יש איזה רגע, שאני כבר לא מסוגלת יותר ומתחננת שיפסיק ויחדור אליי. זה רגע משמעותי כזה, כי אני זוכרת שרעדתי מפחד והייתי באיזו אקסטזה חדשה ובלתי מוכרת, כאילו שהייתה זו איזו בקשת רצח או משהו כזה לפחות. התחנונים שלי לא מספיקים והוא ממשיך ומשחק. אני מתחננת שוב. רק קצת, טבילה קטנה.
ואז הוא מושיט ידו אל השקית ומוציא ממנה את הגאג. הוא מרכיב אותו עליי ומלטף לי את השפתיים הפשוקות. "ועכשיו, הוא אומר, כדי לכבד את המדבר, אני הולך לרכב עלייך חזק, נאקה קטנה, בלי שאף אחד ישמע אותך צורחת. בכל זאת, הפרת פה קצת את הדממה."
