שפיכת לב... ../images/Emo14.gif
לא יודע למה אני עושה את זה פה, אבל אני חייב לשחרר טיפה לחץ. אז בתקופה האחרונה הרגשתי ממש טוב, הייתי ממש שמח כזה. חייכתי, לא דאגתי. אבל למה שאני אהיה שמח יותר משבועיים? שוב, אני עצוב. לא סתם עצוב, אלא עציבות של יומולדת (בשבילי הסוג הכי עצוב שיש..) אני לא אוהב ימי הולדת. יש להם פוטנציאל דיכאון עצום, ולכן אני פשוט לא מתכנן שום דבר. לחברים שלי יש מתכונות/בגריות/ טקסי סיום קורס קצינים של אחותם וכדומה, אז רובם לא יכולים "לחגוג" איתי. אז סבבה, אני לא אעשה היום כלום, it´s not a big deal! אבל מה.. הם אפילו לא אמרו מזל טוב. כלום. אני מדבר על ביצפר, שאני רואה בנאדם פנים מול פנים. כלום. אולי מסיבת הפתעה, אולי סתם שכחו. אבל אותי זה העציב. אני אוהב יחס מאנשים, אני אוהב תשומת לב. וביומולדת, שזה יום שאמור להיות רק שלי, יום מיוחד לי, אני יושב בבית ולא עושה כלום. התקשרתי לחברה שלי, אולי אני אלך לבית קפה. "אני לא מבינה אותך, באמת שלא. אתה אומר כל הזמן שזה סתם יום, כאילו שהוא רגיל. ועכשיו אתה רוצה שנלך למלא מקומות וזה?" תשובה מבאסת. אמרתי לה בי, ניתקתי. ירדתי למטה, עליתי למעלה. ירדתי למטה, עליתי למעלה. אין לי מה לעשות. חברה שלי אמרה לי לשריין את יום שני. יום הפתעות. אני ממש לא במצב רוח, לא עכשיו. אני רוצה לעשות משהו, אבל לא רוצה. כאילו, אני רוצה ללכת לבית קפה, למסעדה, לים או לסתם חור, לא איכפת לי, העיקר ללכת לאנשהו. אבל אני לא, כי אין לי כח.. לפחות יש לי עכשיו חודשיים של חופש.. בערך חופש, עדין אני אעבוד ובלה.. טוב, אני לא יודע מאיפה זה בא לי, פשוט הייתי חייה לאמור את הכל. זה לא עזר לי במיוחד, ואני מאוד בטוח שזה לא עזר לכם.. אבל מה זה משנה.
לא יודע למה אני עושה את זה פה, אבל אני חייב לשחרר טיפה לחץ. אז בתקופה האחרונה הרגשתי ממש טוב, הייתי ממש שמח כזה. חייכתי, לא דאגתי. אבל למה שאני אהיה שמח יותר משבועיים? שוב, אני עצוב. לא סתם עצוב, אלא עציבות של יומולדת (בשבילי הסוג הכי עצוב שיש..) אני לא אוהב ימי הולדת. יש להם פוטנציאל דיכאון עצום, ולכן אני פשוט לא מתכנן שום דבר. לחברים שלי יש מתכונות/בגריות/ טקסי סיום קורס קצינים של אחותם וכדומה, אז רובם לא יכולים "לחגוג" איתי. אז סבבה, אני לא אעשה היום כלום, it´s not a big deal! אבל מה.. הם אפילו לא אמרו מזל טוב. כלום. אני מדבר על ביצפר, שאני רואה בנאדם פנים מול פנים. כלום. אולי מסיבת הפתעה, אולי סתם שכחו. אבל אותי זה העציב. אני אוהב יחס מאנשים, אני אוהב תשומת לב. וביומולדת, שזה יום שאמור להיות רק שלי, יום מיוחד לי, אני יושב בבית ולא עושה כלום. התקשרתי לחברה שלי, אולי אני אלך לבית קפה. "אני לא מבינה אותך, באמת שלא. אתה אומר כל הזמן שזה סתם יום, כאילו שהוא רגיל. ועכשיו אתה רוצה שנלך למלא מקומות וזה?" תשובה מבאסת. אמרתי לה בי, ניתקתי. ירדתי למטה, עליתי למעלה. ירדתי למטה, עליתי למעלה. אין לי מה לעשות. חברה שלי אמרה לי לשריין את יום שני. יום הפתעות. אני ממש לא במצב רוח, לא עכשיו. אני רוצה לעשות משהו, אבל לא רוצה. כאילו, אני רוצה ללכת לבית קפה, למסעדה, לים או לסתם חור, לא איכפת לי, העיקר ללכת לאנשהו. אבל אני לא, כי אין לי כח.. לפחות יש לי עכשיו חודשיים של חופש.. בערך חופש, עדין אני אעבוד ובלה.. טוב, אני לא יודע מאיפה זה בא לי, פשוט הייתי חייה לאמור את הכל. זה לא עזר לי במיוחד, ואני מאוד בטוח שזה לא עזר לכם.. אבל מה זה משנה.
