~שעת סיפור~
זה סיפור מדהייייים,לדעתי! (גרסה נכונה לסיפור שמסתובב ברשת) האגדה מספרת שפעם, מזמן מזמן, התוועדו לפגישה כל הרגשות והתכונות של בני האדם. כשהשעמום פיהק בפעם המי יודע כמה, חוסר ההיגיון הציע לכולם: "מה דעתכם שנשחק במחבואים?". הספקנות הרימה גבה, אבל הסקרנות, שלא ידעה להתאפק, מיד שאלה: "מחבואים? איך משחקים את המשחק הזה?". "אהה... אני אסביר לך", אמר חוסר ההיגיון, "זה משחק שבו אני מכסה את פני ומתחיל לספור עד מיליון ואתם בינתיים מסתתרים. כשתסתיים הספירה אצא לחפש אתכם. הראשון שאמצא אותו, ייקח את מקומי כדי להמשיך את המשחק". ההתלהבות רבה עם האופוריה, השמחה קפצה כל כך הרבה, עד ששכנעה את הספק וגם את האדישות שמעולם לא נהגה להתעניין בכלום. אך לא כולם רצו להשתתף במשחק. האמת העדיפה לא להסתתר, כי בשביל מה? ממילא תמיד מוצאים אותה בסוף. הגאווה אמרה שהמשחק מטופש ביותר (אבל מה שבאמת הפריע לה הוא שהרעיון לא שלה). הפחד מצדו החליט כהרגלו לא לזוז, כדי לא לסכן כלום. "אחת, שתיים, שלוש...", התחיל חוסר ההיגיון לספור. הראשונה שהסתתרה היתה העצלנות שהתמקמה לה מתחת לאבן הראשונה שנקרתה בדרכה. האמונה עלתהלשמים והקנאה הסתתרה מאחורי צל ההצלחה, שבמאמצים ענקיים מצאה מקום בצמרת העץ הכי גבוה בסביבה. הנדיבות כמעט לא יכלה להסתתר, כי כל מקום שמצאה היה נפלא בשביל אחד החברים שלה, והיא ויתרה והמשיכה הלאה. מה עם אגם שקוף? אידאלי בשביל חברה היופי. מה עם החור בגזע העץ? מושלם בשביל חברתה הצניעות. מאחורי כנפי הפרפר? הכי טוב בשביל חברתה החושניות. ומה עם משב הרוח? הכי מתאים לחברה החופש. וכך קרה שהנדיבות מצאה לה לבסוף מקום שהכי התאים לה, בתוך קרן שמש. האגו, לעומתה, מצא לעצמו ישר על ההתחלה מקום גדול מספיק כדי להכיל רבים, אבל הוא תפס אותו רק בשביל עצמו, לבד. השקר הסתתר בעומק הים, אבל האמת היא שדי מהר הוא צף על פני המים. התשוקה והחשק התמקמו בלבו של הר געש, והשכחה ממש שכחה איפה התחבאה. כשחוסר ההיגיון ספר "999,999", ההתאהבות, תאומתה הלא זהה של האהבה, עדיין לא מצאה מקום להסתתר בו, כי כל המקומות היו תפוסים. "מיליון", הכריז חוסר ההיגיון, "אני הולך לחפש!". הראשונה שמצא היתה כמובן העצלנות, רק שלושה צעדים ממנו מתחת לאבן. אחר כך הוא מצא את האמונה באלוהים, שהתחבאה בתוך הלב ובכלל לא עשתה רעש, והוא מצא אותה רק בגלל שהצדקנות כל הזמן ניסתה לרכוב על גבה, להתחפש לה ולתפוס את מקומה בהתלהמויות דתיות. התשוקה והחשק הרעידו את הר הגעש, אז היה קל למצוא אותן, ואחר כך הופיעה הקנאה באופן פתאומי, וכך גם הצליח לפענח איפה ההצלחה. את האנוכיות לא היה צורך לחפש, היא בעצמה ולבדה יצאה ממחבואה, בולעת ומערה כל הזמן חומרים אל קרבה. ולמה? כי באופן פרדוקסלי אין לה רשות פנימית להכיל אפילו גרגיר. אם היתה מכילה היה בא לה השובע, והיה נוצר לה גבול טבעי לשאיבה. מרוב שהתרוצץ בחיפושיו הרגיש חוסר ההיגיון צמא גדול, וכך הגיע לאגם לשתות, ושם הוא מצא את היופי. עם הספק זה הלך קלי קלות - הוא מצא אותו יושב על הגדר, בלי להחליט עדיין איפה להסתתר. וכך מצא חוסר ההיגיון את כולם אחד- אחד. את הכישרון הוא מצא בין העשבים הטריים, את החרדה במערה חשוכה, את השקר צף מעל המים, ואפילו את השכחה ששכחה שמשחקים במחבואים... את האהבה הוא מצא זוהרת בכל מקום. מאחורי כל עץ ומתחת לכל אבן, בפסגות ההרים ובלבבות בני האדם. לפעמים היא היתה מכוסה ועטופה בהמון בערות, תאומתה הזהה של חוסר האינפורמציה, אבל אלה היו רק קליפות,שבקלות ניתן להסירן. ואיפה התחבאה אחותה הלא זהה של האהבה, המאוהבות? כשחוסר ההיגיון כבר עמד להיכנע, הוא הבחין בשיח ורדים והתחיל להזיז את ענפיו. לפתע פתאום נשמעה זעקה איומה של כאב - קוצי הוורד פצעו את המאוהבות בעיניים, וחוסר ההיגיון לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא בכה, ביקש סליחה, ואפילו הבטיח למאוהבות להיות המלווה הצמוד שלה לעולמי עד. ואכן, מאז המאוהבות היא עיוורת, וחוסר ההיגיון מלווה אותה.