ישמעל החנווני
New member
שעת סיפור...
שאלה לאתיאיסט: "אתה טוען שאתה מסוגל לחיות את החיים שלך בלא משמעות. ובכן, מה דעתך על הרעיון הבא: אני מוכן למכור לך כרטיס טיסה לדיסנילנד לחודשיים, ולא סתם טיסה אלא במחלקה ראשונה וביחס של נשיא. תוכל להעלות לכל מתקן בדיסנילנד ללא תור כלל. תוכל לטעום מכל מטעמי המקום בחינם, לנפוש בג'קוזי ובמסעדות פאר שבמקום, ולצפות בנופים מיוחדים והצגות מרתקות". "נשמע מעניין," אומר האתיאיסט. "ואיך אני זוכה לכרטיס?" "ובכן," אמרתי לו "אני רוצה שתשלם לי עבור הכרטיס בסך הכול 500 שקלים, שזה מחיר אפסי ביחס למחיר שהיה עליך לשלם עבור כל התענוגות הללו". "בשמחה," אומר האתאיסט בחיוך מאוזן לאוזן. "אך ישנו רק תנאי אחד קטן," אני אומר לו "תנאי כל כך קטן שממש לא צריך לשנות דבר מכל הנסיעה..." "ומהו?" שואל האתאיסט במבט מסוקרן. "ובכן," אני אומר לו " לאחר שתחזור מדיסנילנד, אגע בגופך למשך שנייה אחת במכשיר חדשני שיבצע בך שטיפת מח שלא תזיק לגופך כלל, אך תשכיח ממך כליל את כל פרטי הטיול והחוויות שעברת". וכאן הוא יכול לענות שתי תשובות. - בטח, למה לא! אם הוא טיפש גמור, הוא יסכים לנסיעה ועוד ישלם עליה! האתיאיסט ימסור לי את 500 השקלים, הוא יראה כיצד אני מכניס את הכסף לארנקי, ואז ישמע אותי אומר לו בחיוך - "נו, איך היה?" "מה כוונתך איך היה?" ישאל האתיאיסט במבט תמוה. "הרגע שילמתי לך 500 שקלים, אתה אמור לקחת אותי לדיסנילנד למסע תענוגות!" "אני חושב שאתה טועה, ידידי", הייתי עונה לו בחיוך. "הרי כבר נסעת לדיסנילנד, נהנית מכל האטרקציות עליהן דיברנו..." (אני אפילו אוכל להראות לו "תמונות" מן הטיול הנפלא שלו בדיסנילנד, ואילו הייתי רמאי חלילה, הייתי יכול גם להניח שאין זה משנה אם התמונות יהיו מזויפות, וראשו של האתיאיסט יודבק במקום תמונות של נוסעים אחרים בדיסנילנד). "אך איני זוכר דבר מן הטיול!" יצעק האתיאיסט בכעס, "הרי רק עכשיו נתתי לך את הכסף". "לא," הייתי מחייך אליו בידידות, "הרי זה היה התנאי הקטן שלנו, שאתה תשכח את כל פרטי הטיול כשתחזור, באמצעות שטיפת המח שאחולל בך..." ומה ירגיש האתיאיסט? הרי הוא איבד בהחלטה זו 500 שקלים וחודשיים מן החיים שלו לחינם, אפילו גופו אינו זוכר דבר מן הטיול (פרט אולי לעודף שומנים וכולסטרול מן הארוחות המפטמות שם), ומסתבר למפרע שהוא לא הרוויח בכך דבר. - בשום אופן לא! אך אם האתיאיסט הינו אדם נורמאלי, יסרב הוא מיד להצעה כבר כשתוגש בפניו - "איני מוכן לעסקה זו! אין לי כל טעם בהנאות שאיני זוכר מהן דבר, עבור הנאות כאלה לא אתאמץ רגע אחד בחיי ולא אשלם עליהן אגורה". "הו..." הייתי מביע מבט מתעניין לעברו של האתיאיסט "אז מדוע אתה חי כעת? מדוע אתה לומד לקראת תארים באוניברסיטה, עובד שבע שעות כמלצר בחתונות והולך לבלות ולהתבלות בחוף הים כל שבת?" "למה כוונתך?" ישאל האתיאיסט בחצי הבנה. "מה הקשר בין השניים?" "וכי אינך רואה את הקשר?" הייתי שואל בתמיהה. "הרי לשיטתך תמות באחד הימים ותשכח את כל חייך. ביום מותך לא תהיה שונה מאותו עציץ או אבן דוממת בחצר ביתך. אם כן, אתה מודע לכך שתאבד את כל זיכרונותיך, בין אם היו אלה זיכרונות מימי עבודה ולימודים מפרכים או בין אם היו אלה זיכרונות מימי נופש מהנים. אתה תשכח את ימיך אלה ומסתבר למפרע שלא חיית אותם מעודך. אתה מת ידידי, לשיטתך, גם ברגע זה! אז מדוע בכל זאת אתה מתאמץ עבור הנאות שסופך לשכוח? מדוע אתה ממשיך ומתאמץ כל חייך כדי לשלם עבור כרטיס הטיסה לדיסנילנד, עבור נופש, תחומי עניין ומותרות? אתה יכול לרצוח או לגנוב, לצרוך סמים או לחפש תואר כבוד באוניברסיטה, וכל אלה יהיו שווים בדיוק זה לזה, לאור המסקנה שכל שהם מקנים לך, הם זיכרונות שייעלמו בבת-אחת באחד מן הימים... אתה חי בדיסנילנד ידידי, בעירבון מוגבל, ועומד לשכוח את כל הטיול הנפלא. אז בשביל מה לך לחוות אותו עכשיו, להתאמץ עבורו רגע נוסף או לשלם עבורו אגורה? מדוע אינך מאבד עצמך לדעת, צורך סמים או נהיה לעוד בטלן המעביר את הרגע?" ופעם נוספת עומדות בפני האתיאיסט שתי אפשרויות. - להרים ידיים או לבחור! אם יהיה זה אתיאיסט טיפש, הוא יאמר לעצמו "אני חי את חיי כבעל חי, ויהיה מה שיהיה. אני חי עבור הרגע. אני חי בדיסנילנד או בחיים של סבל, ואני עומד לשכוח את כל מעשי. איני אדם חושב, אני עושה את מה שאני מרגיש וחי בחלום מתוק או חלום בלהות בלי מחשבה על יציאה ממנו. כשימפנזה מפותחת, ראוי שאחיה כחיות בטבע ולא אחשוב רגע על המחר או השלכות העתיד". אך אם יהיה זה אתיאיסט חושב, הוא יבין כי הוא חי בסתירה השכלית הגדולה והעמוקה ביותר שהאדם החושב מסוגל להיות בה. סתירה כל כך גדולה, עד כדי כך, שהאדם החושב לא יהיה מסוגל לפעול בחייו עוד צעד אחד נוסף, בלי למצוא לה פתרון הולם! אתיאיסט ישר יאלץ להגיע למסקנה - "חובה עלי לחפש את האמת, ולמצוא משמעות לחיי בעולם הזה, אחרת אין לי טעם לחיות אותם. אין לי טעם לעבוד, ללמוד או לנפוש אם לא גיליתי ומיציתי את משמעות חיי בעולם הזה. מוטל עלי לחפש, ומצידי גם לאחוז בסיכוי קלוש, ובלבד שסיכוי זה יכול להקנות לי המשך. חובה עלי לחפש הצלה כל עוד נשימה באפי, עדיף להיאחז גם בקרש דק כדי לצוף על גבי המים, מאשר לטבוע בחיבוק ידיים". ואם האתיאיסט יחפש את האמת בכל מאודו, בישרות ובפתיחות מחשבה, לא ימצא הוא סתם סיכוי קלוש וקרש דק לצוף על גבי המים, כי אם ספינה ענקית בטוחה ואיתנה, העומדת יציבה בכוח ההשגחה, מזה 3000 שנה. לסיכום: אם אין קיום לאחר החיים- האתיאיסט והמאמין שווים לגמרי שהרי שניהם ימותו בסופו של דבר. אם יש קיום לאחר החיים- המאמין- זוכה, האתיאיסט- אכל אותה... יש להאמין בקיום לאחר החיים גם אם מדובר בסיכוי קלוש שהרי היחס בין החיים כאן (נניח 80 שנה) לבין החיים בעולם הבא (שייתכן שהם נצח- אינסוף) הוא שואף לאפס משום שמנת 80 באינסוף היא מספר השואף לאפס.
שאלה לאתיאיסט: "אתה טוען שאתה מסוגל לחיות את החיים שלך בלא משמעות. ובכן, מה דעתך על הרעיון הבא: אני מוכן למכור לך כרטיס טיסה לדיסנילנד לחודשיים, ולא סתם טיסה אלא במחלקה ראשונה וביחס של נשיא. תוכל להעלות לכל מתקן בדיסנילנד ללא תור כלל. תוכל לטעום מכל מטעמי המקום בחינם, לנפוש בג'קוזי ובמסעדות פאר שבמקום, ולצפות בנופים מיוחדים והצגות מרתקות". "נשמע מעניין," אומר האתיאיסט. "ואיך אני זוכה לכרטיס?" "ובכן," אמרתי לו "אני רוצה שתשלם לי עבור הכרטיס בסך הכול 500 שקלים, שזה מחיר אפסי ביחס למחיר שהיה עליך לשלם עבור כל התענוגות הללו". "בשמחה," אומר האתאיסט בחיוך מאוזן לאוזן. "אך ישנו רק תנאי אחד קטן," אני אומר לו "תנאי כל כך קטן שממש לא צריך לשנות דבר מכל הנסיעה..." "ומהו?" שואל האתאיסט במבט מסוקרן. "ובכן," אני אומר לו " לאחר שתחזור מדיסנילנד, אגע בגופך למשך שנייה אחת במכשיר חדשני שיבצע בך שטיפת מח שלא תזיק לגופך כלל, אך תשכיח ממך כליל את כל פרטי הטיול והחוויות שעברת". וכאן הוא יכול לענות שתי תשובות. - בטח, למה לא! אם הוא טיפש גמור, הוא יסכים לנסיעה ועוד ישלם עליה! האתיאיסט ימסור לי את 500 השקלים, הוא יראה כיצד אני מכניס את הכסף לארנקי, ואז ישמע אותי אומר לו בחיוך - "נו, איך היה?" "מה כוונתך איך היה?" ישאל האתיאיסט במבט תמוה. "הרגע שילמתי לך 500 שקלים, אתה אמור לקחת אותי לדיסנילנד למסע תענוגות!" "אני חושב שאתה טועה, ידידי", הייתי עונה לו בחיוך. "הרי כבר נסעת לדיסנילנד, נהנית מכל האטרקציות עליהן דיברנו..." (אני אפילו אוכל להראות לו "תמונות" מן הטיול הנפלא שלו בדיסנילנד, ואילו הייתי רמאי חלילה, הייתי יכול גם להניח שאין זה משנה אם התמונות יהיו מזויפות, וראשו של האתיאיסט יודבק במקום תמונות של נוסעים אחרים בדיסנילנד). "אך איני זוכר דבר מן הטיול!" יצעק האתיאיסט בכעס, "הרי רק עכשיו נתתי לך את הכסף". "לא," הייתי מחייך אליו בידידות, "הרי זה היה התנאי הקטן שלנו, שאתה תשכח את כל פרטי הטיול כשתחזור, באמצעות שטיפת המח שאחולל בך..." ומה ירגיש האתיאיסט? הרי הוא איבד בהחלטה זו 500 שקלים וחודשיים מן החיים שלו לחינם, אפילו גופו אינו זוכר דבר מן הטיול (פרט אולי לעודף שומנים וכולסטרול מן הארוחות המפטמות שם), ומסתבר למפרע שהוא לא הרוויח בכך דבר. - בשום אופן לא! אך אם האתיאיסט הינו אדם נורמאלי, יסרב הוא מיד להצעה כבר כשתוגש בפניו - "איני מוכן לעסקה זו! אין לי כל טעם בהנאות שאיני זוכר מהן דבר, עבור הנאות כאלה לא אתאמץ רגע אחד בחיי ולא אשלם עליהן אגורה". "הו..." הייתי מביע מבט מתעניין לעברו של האתיאיסט "אז מדוע אתה חי כעת? מדוע אתה לומד לקראת תארים באוניברסיטה, עובד שבע שעות כמלצר בחתונות והולך לבלות ולהתבלות בחוף הים כל שבת?" "למה כוונתך?" ישאל האתיאיסט בחצי הבנה. "מה הקשר בין השניים?" "וכי אינך רואה את הקשר?" הייתי שואל בתמיהה. "הרי לשיטתך תמות באחד הימים ותשכח את כל חייך. ביום מותך לא תהיה שונה מאותו עציץ או אבן דוממת בחצר ביתך. אם כן, אתה מודע לכך שתאבד את כל זיכרונותיך, בין אם היו אלה זיכרונות מימי עבודה ולימודים מפרכים או בין אם היו אלה זיכרונות מימי נופש מהנים. אתה תשכח את ימיך אלה ומסתבר למפרע שלא חיית אותם מעודך. אתה מת ידידי, לשיטתך, גם ברגע זה! אז מדוע בכל זאת אתה מתאמץ עבור הנאות שסופך לשכוח? מדוע אתה ממשיך ומתאמץ כל חייך כדי לשלם עבור כרטיס הטיסה לדיסנילנד, עבור נופש, תחומי עניין ומותרות? אתה יכול לרצוח או לגנוב, לצרוך סמים או לחפש תואר כבוד באוניברסיטה, וכל אלה יהיו שווים בדיוק זה לזה, לאור המסקנה שכל שהם מקנים לך, הם זיכרונות שייעלמו בבת-אחת באחד מן הימים... אתה חי בדיסנילנד ידידי, בעירבון מוגבל, ועומד לשכוח את כל הטיול הנפלא. אז בשביל מה לך לחוות אותו עכשיו, להתאמץ עבורו רגע נוסף או לשלם עבורו אגורה? מדוע אינך מאבד עצמך לדעת, צורך סמים או נהיה לעוד בטלן המעביר את הרגע?" ופעם נוספת עומדות בפני האתיאיסט שתי אפשרויות. - להרים ידיים או לבחור! אם יהיה זה אתיאיסט טיפש, הוא יאמר לעצמו "אני חי את חיי כבעל חי, ויהיה מה שיהיה. אני חי עבור הרגע. אני חי בדיסנילנד או בחיים של סבל, ואני עומד לשכוח את כל מעשי. איני אדם חושב, אני עושה את מה שאני מרגיש וחי בחלום מתוק או חלום בלהות בלי מחשבה על יציאה ממנו. כשימפנזה מפותחת, ראוי שאחיה כחיות בטבע ולא אחשוב רגע על המחר או השלכות העתיד". אך אם יהיה זה אתיאיסט חושב, הוא יבין כי הוא חי בסתירה השכלית הגדולה והעמוקה ביותר שהאדם החושב מסוגל להיות בה. סתירה כל כך גדולה, עד כדי כך, שהאדם החושב לא יהיה מסוגל לפעול בחייו עוד צעד אחד נוסף, בלי למצוא לה פתרון הולם! אתיאיסט ישר יאלץ להגיע למסקנה - "חובה עלי לחפש את האמת, ולמצוא משמעות לחיי בעולם הזה, אחרת אין לי טעם לחיות אותם. אין לי טעם לעבוד, ללמוד או לנפוש אם לא גיליתי ומיציתי את משמעות חיי בעולם הזה. מוטל עלי לחפש, ומצידי גם לאחוז בסיכוי קלוש, ובלבד שסיכוי זה יכול להקנות לי המשך. חובה עלי לחפש הצלה כל עוד נשימה באפי, עדיף להיאחז גם בקרש דק כדי לצוף על גבי המים, מאשר לטבוע בחיבוק ידיים". ואם האתיאיסט יחפש את האמת בכל מאודו, בישרות ובפתיחות מחשבה, לא ימצא הוא סתם סיכוי קלוש וקרש דק לצוף על גבי המים, כי אם ספינה ענקית בטוחה ואיתנה, העומדת יציבה בכוח ההשגחה, מזה 3000 שנה. לסיכום: אם אין קיום לאחר החיים- האתיאיסט והמאמין שווים לגמרי שהרי שניהם ימותו בסופו של דבר. אם יש קיום לאחר החיים- המאמין- זוכה, האתיאיסט- אכל אותה... יש להאמין בקיום לאחר החיים גם אם מדובר בסיכוי קלוש שהרי היחס בין החיים כאן (נניח 80 שנה) לבין החיים בעולם הבא (שייתכן שהם נצח- אינסוף) הוא שואף לאפס משום שמנת 80 באינסוף היא מספר השואף לאפס.