"שני עולמות"
מאמר שכתבתי במקום אחר, רלוונטי יותר, וחככתי בדעתי אם להביא אותו כאן לעיונכם. זהו דיון כבד, אבל אני חושב שיש כאן חבר'ה טובים שיגיבו לעניין אז החלטתי בכל זאת להביא את זה כאן: המלחמה בפתח וכולנו במתח. עכשיו אני רוצה דווקא לחזור אחורה, שוב לכל אותם החודשים של הלפני. לפי מה שקרה כאן בחודשים האחרונים אפשר להגיע למסקנה שהעולם המערבי בהכללה גסה מתחלק לשני סוגים- הסוג שמתנגד למלחמה, והסוג שבעדה. הסוג הראשון הוא ללא ספק הרוב. רוב מדינות אירופה יש בהם רוב מוחלט להתנגדות, עצרות, הפגנות ענק, שלטים, כרוזים, עצומות, מה לא. האדם האירופאי הממוצע, אשר רואה את עצמו כמנהיג והאדם האידאלי של העולם כפי שהוא כיום, גם רואה עצמו מעל כולם. הוא ודאי לא יתמוך באף מלחמה ולא ישנו התנאים; הוא יטיל דופי וימצא פרצים ויצור לחץ בצורת דעת הקהל, ולמרות שאולי במסתרי ליבו גם הוא יודע שצריך להיפטר מאותו רשע, הוא לא יודה בכך. הוא לא יסתפק רק בהתנגדות מוצהרת, הוא אף יפיל את כל כובד משקלו כדי להציל את אותו טירן. הרבה טיעונים טובים לא שמענו מאותו סוג של אנשים, אבל הפלא ופלא הם הרוב בעולם המערבי. האדם מהסוג הזה הוא יוני, אמיד או עשיר, עם השכלה של לפחות 12 שנות לימוד אם לא יותר, שקצה נפשו במלחמות במאה ה-21. הוא חושב שהוא ישנה את העולם ויהפוך אותו טוב יותר ע"י מילים. הוא יציל את העם העירקי והוא יתן לסאדאם שהוא בסך הכל מסכן, עוד זמן ואולי עוד קצת ואולי גם ישלח כמה פקחים. אבל בסופו של דבר האדם הזה רוצה משהו אחר, הוא רוצה לשלוט. כמו לכל אדם נורמלי, גם לו יש את היצר הטבעי של הכוח והכבוד. כיום ידוע מיהו השולט בעולם, והוא הרי זה שיזם את המלחמה ועכשיו רק מחכה לאישור, אז כמובן שנתנגד. זוהי בעצם שעת כושר נהדרת להחליש את היושב בראש ולהגדיל את מעמדך. אמנם אתה לא במדינה גדולה כמו המדינה ההיא, ואולי אתה שייך לכמה כשלונות היסטוריים נוראיים ואולי אפילו אתה משתייך למדינה שניסתה להיות מעצמה ביחד עם המדינה הנוכחית, אבל הרי זוהי שעתך. באמצעות הגלובליזציה הגואה בעולם המודרני, אפשר לעשות נפלאות. כבר החלת במטבע אחד, הבורסה שלך יציבה יותר משלו, עכשיו הגיעה הזמן לקחת את השרביט. מלחמה זה הרי דבר רע, למילה יש פשוט אסוציאציה רעה, של דם יזע ודמעות. ובאמת זה כך- הזדמות מושלמת לעשות את הצעד ולכבוש את הממלכה. עכשיו, כאשר המלך מותקף מכל כיוון, והמלך הוא הרי גם דביל ידוע, אפשר לתקוף אותו בכל החזיתות האפשריות- להקים קואליציה מוזרה ולנצל את הכוח שכן יש לך כדי לעשות את זה סוף סוף. אחרי שנים שהיית צריך לחיות בצל השלטון הנורא, אתה יכול להחזיר עטרה ליושנה ולתפוס גם שתי ציפורים במכה אחת- בריטניה וארה"ב. את מי מעניין סאדאם? שימשיך לתת נפט ונעשה איתו יד אחת כדי לכבוש את הממלכה האמריקאית. ממש כריתת ברית עם השטן כמעט. הסוג השני הוא כמובן ההפך המוחלט. יש אנשים שינסו להציג אותו כבור מתלהם, רודף מלחמות, והגיע לשלטון במקרה. הסוג השני במיעוט, אבל הוא הכי חזק. הוא שולט בעולם, הוא מסובב את העניינים לפי רצונו, וטו והוא אלו מילים נרדפות. גם הוא היה עדיין באופוריה של סוף המאה והצלחתו הכבירה בעולם בכל המישורים, עד שהגיעה המכה מהעולם השלישי וזעזעה אותו. הוא מתעורר פתאום ומחליט שהוא לוקח את העניינים לידיים. "אל תסתבך איתי!"- הוא מישיר את מבטו אל עיני האויב ומכוון היטב למטרה. הוא לא מחכה הרבה כדי לצאת במסע שאנחנו רק בתחילתו. הוא כבר מסמן את הגבולות וחותך דברים כדי שהם יהיו שחור ולבן- טובים ורעים- בני אור ובני חושך. אז בהתחלה נותנים לו להשתעשע, הרי הוא נפגע, אחרי הכל. אחרי הצלחה גדולה הוא מכוון אל האויב הבא, אך כנראה שהאויב החזק ביותר מגיע אליו ממקום לא צפוי כל כך (ואולי כן?)- מאותם בני אור, מהטובים האחרים, שפתאום מחככים גרונם כאומרים "די, סיימת לשחק, עכשיו שב בשקט". הוא לא מבין מה פתאום הוא מתנגדים, הרי הם היו בעדו והם יודעים את הסכנות, הם מכירים את אותו אויב, הוא לא חדש, כבר ניסינו אותו בעבר. אבל כנראה שגם הוא תופס שהוא צריך להראות לכולם מי הבוס- לא רק לבני החושך, אלא גם לבני האור שפתאום אורם החשיך במקצת. הוא יודע את כוחו ועכשיו הוא יצטרך לכל קמצוץ ממנו, עכשיו הוא יודע, מתחילה המלחמה האמיתית- לא זאת בשטח, היא תגמר מהר ובקלות- אלא זו בבית, עם החבר הטוב שרוצה את כסאך, אותו בוגד שמחליט להפוך חברבורותיו ולהגן על בני החושך. במלחמה הזו, הוא יודע, אסור לו להפסיד. כל הפסד ולו הקטן ביותר שלו, והוא מאבד עוד קצת מההגמוניה על השליטה בעולם. הוא כבר פוחד פחד מוות מהמטבע החדש והכלכלה הבעייתית שלו, אבל איתה הוא עוד יסתדר. הוא חושש שיקחו לו את הכל דווקא במגרש האהוב עליו- בקרב. הן הדיפלומטי והן המעשי. ולמרות שהצד השני רוצה לציירו כבור מתלהם, הוא בסוף יראה לכולם מי הבוס, הוא ידפוק איזה נאום חוצב להבות שבו הוא יבהיר עם מי הצדק וביד מי הכוח. הרי הוא יודע שהוא צודק, גם אם מנת המשכל שלו לא מגיעה ל-180, הוא יודע את העבודה והוא יבצע אותה-לאט וביעילות. אני חושב שהצורה שבה תיארתי את מערכת היחסים בין שני הסוגים של האנשים בעולם הזה עוד תתבהר. מצד אחד מתמעטים האנשים מהסוג השני ומתרבים אלו בסוג הראשון. לא ירחק היום ובו המעצמה הנוכחית עלולה לאבד את מעמדה ולהפסיד אותו לרעותה הטובה ממנה, זוהי המאוחדת שכבר מנצחת אותה בכמה חזיתות. ודאי שאני חושב שאנחנו קשורים לכל הסיפור הזה, אך על כך אתן את הדעת במקום אחר.
מאמר שכתבתי במקום אחר, רלוונטי יותר, וחככתי בדעתי אם להביא אותו כאן לעיונכם. זהו דיון כבד, אבל אני חושב שיש כאן חבר'ה טובים שיגיבו לעניין אז החלטתי בכל זאת להביא את זה כאן: המלחמה בפתח וכולנו במתח. עכשיו אני רוצה דווקא לחזור אחורה, שוב לכל אותם החודשים של הלפני. לפי מה שקרה כאן בחודשים האחרונים אפשר להגיע למסקנה שהעולם המערבי בהכללה גסה מתחלק לשני סוגים- הסוג שמתנגד למלחמה, והסוג שבעדה. הסוג הראשון הוא ללא ספק הרוב. רוב מדינות אירופה יש בהם רוב מוחלט להתנגדות, עצרות, הפגנות ענק, שלטים, כרוזים, עצומות, מה לא. האדם האירופאי הממוצע, אשר רואה את עצמו כמנהיג והאדם האידאלי של העולם כפי שהוא כיום, גם רואה עצמו מעל כולם. הוא ודאי לא יתמוך באף מלחמה ולא ישנו התנאים; הוא יטיל דופי וימצא פרצים ויצור לחץ בצורת דעת הקהל, ולמרות שאולי במסתרי ליבו גם הוא יודע שצריך להיפטר מאותו רשע, הוא לא יודה בכך. הוא לא יסתפק רק בהתנגדות מוצהרת, הוא אף יפיל את כל כובד משקלו כדי להציל את אותו טירן. הרבה טיעונים טובים לא שמענו מאותו סוג של אנשים, אבל הפלא ופלא הם הרוב בעולם המערבי. האדם מהסוג הזה הוא יוני, אמיד או עשיר, עם השכלה של לפחות 12 שנות לימוד אם לא יותר, שקצה נפשו במלחמות במאה ה-21. הוא חושב שהוא ישנה את העולם ויהפוך אותו טוב יותר ע"י מילים. הוא יציל את העם העירקי והוא יתן לסאדאם שהוא בסך הכל מסכן, עוד זמן ואולי עוד קצת ואולי גם ישלח כמה פקחים. אבל בסופו של דבר האדם הזה רוצה משהו אחר, הוא רוצה לשלוט. כמו לכל אדם נורמלי, גם לו יש את היצר הטבעי של הכוח והכבוד. כיום ידוע מיהו השולט בעולם, והוא הרי זה שיזם את המלחמה ועכשיו רק מחכה לאישור, אז כמובן שנתנגד. זוהי בעצם שעת כושר נהדרת להחליש את היושב בראש ולהגדיל את מעמדך. אמנם אתה לא במדינה גדולה כמו המדינה ההיא, ואולי אתה שייך לכמה כשלונות היסטוריים נוראיים ואולי אפילו אתה משתייך למדינה שניסתה להיות מעצמה ביחד עם המדינה הנוכחית, אבל הרי זוהי שעתך. באמצעות הגלובליזציה הגואה בעולם המודרני, אפשר לעשות נפלאות. כבר החלת במטבע אחד, הבורסה שלך יציבה יותר משלו, עכשיו הגיעה הזמן לקחת את השרביט. מלחמה זה הרי דבר רע, למילה יש פשוט אסוציאציה רעה, של דם יזע ודמעות. ובאמת זה כך- הזדמות מושלמת לעשות את הצעד ולכבוש את הממלכה. עכשיו, כאשר המלך מותקף מכל כיוון, והמלך הוא הרי גם דביל ידוע, אפשר לתקוף אותו בכל החזיתות האפשריות- להקים קואליציה מוזרה ולנצל את הכוח שכן יש לך כדי לעשות את זה סוף סוף. אחרי שנים שהיית צריך לחיות בצל השלטון הנורא, אתה יכול להחזיר עטרה ליושנה ולתפוס גם שתי ציפורים במכה אחת- בריטניה וארה"ב. את מי מעניין סאדאם? שימשיך לתת נפט ונעשה איתו יד אחת כדי לכבוש את הממלכה האמריקאית. ממש כריתת ברית עם השטן כמעט. הסוג השני הוא כמובן ההפך המוחלט. יש אנשים שינסו להציג אותו כבור מתלהם, רודף מלחמות, והגיע לשלטון במקרה. הסוג השני במיעוט, אבל הוא הכי חזק. הוא שולט בעולם, הוא מסובב את העניינים לפי רצונו, וטו והוא אלו מילים נרדפות. גם הוא היה עדיין באופוריה של סוף המאה והצלחתו הכבירה בעולם בכל המישורים, עד שהגיעה המכה מהעולם השלישי וזעזעה אותו. הוא מתעורר פתאום ומחליט שהוא לוקח את העניינים לידיים. "אל תסתבך איתי!"- הוא מישיר את מבטו אל עיני האויב ומכוון היטב למטרה. הוא לא מחכה הרבה כדי לצאת במסע שאנחנו רק בתחילתו. הוא כבר מסמן את הגבולות וחותך דברים כדי שהם יהיו שחור ולבן- טובים ורעים- בני אור ובני חושך. אז בהתחלה נותנים לו להשתעשע, הרי הוא נפגע, אחרי הכל. אחרי הצלחה גדולה הוא מכוון אל האויב הבא, אך כנראה שהאויב החזק ביותר מגיע אליו ממקום לא צפוי כל כך (ואולי כן?)- מאותם בני אור, מהטובים האחרים, שפתאום מחככים גרונם כאומרים "די, סיימת לשחק, עכשיו שב בשקט". הוא לא מבין מה פתאום הוא מתנגדים, הרי הם היו בעדו והם יודעים את הסכנות, הם מכירים את אותו אויב, הוא לא חדש, כבר ניסינו אותו בעבר. אבל כנראה שגם הוא תופס שהוא צריך להראות לכולם מי הבוס- לא רק לבני החושך, אלא גם לבני האור שפתאום אורם החשיך במקצת. הוא יודע את כוחו ועכשיו הוא יצטרך לכל קמצוץ ממנו, עכשיו הוא יודע, מתחילה המלחמה האמיתית- לא זאת בשטח, היא תגמר מהר ובקלות- אלא זו בבית, עם החבר הטוב שרוצה את כסאך, אותו בוגד שמחליט להפוך חברבורותיו ולהגן על בני החושך. במלחמה הזו, הוא יודע, אסור לו להפסיד. כל הפסד ולו הקטן ביותר שלו, והוא מאבד עוד קצת מההגמוניה על השליטה בעולם. הוא כבר פוחד פחד מוות מהמטבע החדש והכלכלה הבעייתית שלו, אבל איתה הוא עוד יסתדר. הוא חושש שיקחו לו את הכל דווקא במגרש האהוב עליו- בקרב. הן הדיפלומטי והן המעשי. ולמרות שהצד השני רוצה לציירו כבור מתלהם, הוא בסוף יראה לכולם מי הבוס, הוא ידפוק איזה נאום חוצב להבות שבו הוא יבהיר עם מי הצדק וביד מי הכוח. הרי הוא יודע שהוא צודק, גם אם מנת המשכל שלו לא מגיעה ל-180, הוא יודע את העבודה והוא יבצע אותה-לאט וביעילות. אני חושב שהצורה שבה תיארתי את מערכת היחסים בין שני הסוגים של האנשים בעולם הזה עוד תתבהר. מצד אחד מתמעטים האנשים מהסוג השני ומתרבים אלו בסוג הראשון. לא ירחק היום ובו המעצמה הנוכחית עלולה לאבד את מעמדה ולהפסיד אותו לרעותה הטובה ממנה, זוהי המאוחדת שכבר מנצחת אותה בכמה חזיתות. ודאי שאני חושב שאנחנו קשורים לכל הסיפור הזה, אך על כך אתן את הדעת במקום אחר.
