הנוסע השמיני
New member
שני חברים...
... משהו מכם פעם עסק בריצות ארוכות? הרגיש את הכאב של המאמץ שלא ניגמר… את האוויר ששורף בריאות כשקר, את הזיעה שניגרת על העיניים וצורבת… את המחשבות, מתי זה ייגמר לעזאזל? למה לי? למה? כאבי הברכיים הלחץ בחזה… אז כדי להתגבר על כל זאת, חושבים!!! כל הריצה חושבים על כל מיני דברים, מעלים רעיונות, תוכניות ובעיקר זיכרונות(רץ מקצועי בדר"כ חושב על המקצב-חד חד נשימה, חד חד נשיפה קצב, קצב…) זיכרונות… היום רצתי בשדות הבוציים לאורך הירקון, התמלאתי בצבע האדמה, ריח הרטוב של הצימחיה, טפטוף קליל… מחשבות... ועלו בי זיכרונות ילדות… על א.צ ומ.ש. ואיזה הבדל בין שני החברים האלו, כל אחד מהם ליווה אותי שנים רבות, אחד לא הכיר במיוחד את השני רק בשם ובחיצוניות, לא ערבבתי שמחה בשמחה, אבל היתי חבר של שניהם, כל אחד מהם היה טיפוס… א.צ. חולמני, פנטזיונר, ילד… מ.ש. מציאותי, אומן בחסד, גבר… תמיד הייתי צריך ללכת מכות כדי להגן על א.צ. , אבל א.צ היה טיפוס שתמיד סולחים לו, קשה היה לכעוס עליו, ילדון…רזה, שדוף… לא.צ. הייתה אחות בוגרת מאיתנו, אז בזכותה הכרתי את פינק פלויד, את האבנים המתגלגלות, ובזכות א.צ אהבתי כדורגל, הפועל פ"ת, אפילו שיחקנו שם…אברהם גרנט היה המאמן שלנו, אני קיצוני ימני מס´ 7, הוא מגן ימני מס´ 2, ככה ששיחקנו באותו אגף, הוא מוסר לי ואני אליו…היינו מחוברים כי למדנו באותה כיתה עד סוף התיכון, 12 שנה יחד, צמוד…התגייסנו ליחידות שונות, אני קרבי, יחידה התנדבותית, הוא חייל מקצועי… מ.ש. היה שכן שלי, דלת מול דלת 10 שנים או אולי יותר, עליו לא הייתי צריך להגן, לא היה צורך, לא היה מסתבך. בחור מוצק, חזק, מהיר, עקבי… מ.ש. הכיר לי את להקת קווין, בזכותו המשכתי לצייר לפחות עד הגיוס, יחד יושבים, שומעים קווין ומציירים, מדפדפים בספרי סקס והדרכה מינית ש"סחבתי" מהספרייה, כי התביישתי לקחת עפ"י החוק, אמא שלי תפסה אותנו, חייכה והביאה עוד… התאמנו בריצות שדה, כל אחד באגודה אחרת, לפעמים רצנו יחדיו, התגייסנו לצבא, כמובן שגם הוא קרבי… אפיזודה שזכורה לי מא.צ. היינו בים ת"א, שחינו לעומק, לפתע התחילה מערבולת לסחוב אותנו, אני הייתי שחיין טוב ממנו בהרבה, שחיתי עליו, הוא צעק שלא אעיז להגיע עליו, עדיף שרק אחד יטבע…היתי תקוע בין הרצון להצילו לבין הרצון להציל את עצמי וככה נילחם בגלים ומנסה להיות לא שם ולא כאן… לפתע היגיע גולש וסחב אותו עליו, אני פילסתי דרכי בכוח לחוף, היינו בני 15-16 לא דברנו על הארוע מעולם… לי העיק שלא שחיתי עליו, אך מלותיו היו כיסוי לבושתי…אח"כ רבנו, לא זוכר למה, אבל לא בגלל נערה, הוא לא יצא עם בחורות, ביישן… אפיזודה שזכורה לי ממ.ש. בנינו סוכה, ואז הרסו לנו אותה ילדים מעבר לרחוב, סיפרו לנו כך האחרים והצביעו על האשמים, בלילה הלכנו שנינו, שברנו, הרסנו, כיסחנו, טינפנו להם את הסוכה, חזרנו מרוצים… אח"כ חגגנו על האופניים, הוא הרכיב אותי בעמידה על הסבל, עבר מתחת לחבלי כביסה, אני קבלתי במלוא המהירות את החבלים בגרגרת, כמעט מתי שם… מחנק… אחרי הצבא, א.צ. עם הפנטזיות שלו על חו"ל וכד´ נסע ללמוד באירופה השד יודע מה. חזר ונהיה דמות ססגונית בעיר, יום אחד משרד פרסום, יום אחר רץ למועצת העיר, רצה בכל מעודו להיות מקורב לעמדות כוח והשפעה, בעיקר שחקני כדורגל, אהבתו הגדולה… מ.ש. השתחרר סמ"פ, היה בקורס מיוחד של הממשלה ואז ראה אותי הולך במדרגות, שאל: לאן? עניתי להירשם לאוניברסיטה ולקורס רענון במתמטיקה ופיסיקה, הולך להיות מהנדס, חשב ואמר, אני בא איתך… ומאז הכל היסטוריה, למדנו במקביל, הוא במחלקה אחרת, מצא עבודה בנגב, המשיך לתואר השני ואני חזרתי לעיר שלנו. הקשר היה לא הדוק, א.צ בכלל נעלם מהאופק מ.ש. קשר דרך הוריו, בני דודיו ומדי פעם פגישה בעיר כשהיה בא להוריו. ואז נודע לי… מ.ש. חולה בסרטן, ש"אכל" כל חלקה טובה בגופו, 6 שנים הוא נילחם בו, לא ויתר, טייל בעולם, סקי בצרפת, תאילנד, ארה"ב, טיולים מחוף לחוף בארץ ברגל, עסק לאומנות, כל זאת בין הטיפולים בפגישתנו האחרונה כאשר ביקרתיו, אמר לי: נוסע, לולא אתה לא הייתי נהיה מהנדס, חיי היו בטח אחרים אל זאת אני מודה לך והוסיף, שמפסיק לקחת טיפולים, מה שיהיה יהיה, הוא יעביר את מה שנישאר יותר קצר אך איכותי, לא רצה יותר את סבל הכימוטרפיה, רצה לחיות כמו איש חופשי…בגיל 38 נפרדנו ממנו…השאיר אחריו אישה, ילדים, בית… נפטר מוקף חברים ומשפחה…להלוויתו באו מאות מוקירי זכרו…היה כל כך צפוף סביב הקבר… פגשתי אנשים שלא ראיתי עשרים שנה… א.צ. הסתבך בחובות, נושים, רמאויות, בגיל 38 נפרדנו ממנו, תלה את עצמו במלון באילת, מת לבד, בודד ערירי, ללא ילדים ומשפחה לידו, לא השאיר דבר, רק זיכרון מעומעם אצל חלק גדול מהאנשים. לא יודע על הלוויתו דבר, לא הייתי, מיצר על כך, אבל הרי הוא נעלם לי מהאופק, ורק דרך העיתון נודע לי דבר התאבדותו… שני חברי ילדות, מביט בתמונות הישנות, כולנו מחייכים, חבוקים, לא ידענו אז מה יהיה עתידנו… שני חברי ילדות ואיזה מוות עומד בינהם… אחד אמיץ ואז נפש… השני… אבל הם היו חברי, נוף ילדותי, עיצבו בי חלק מעצמם...ציור והפועל פ"ת... לא שופט, לא מבקר, רק מעלה קווים לדמותם השונה ולסופם, שני קצוות של החיים... אחד נילחם לחיות לא ויתר, הפסיד. השני ויתר, נילחם למות, הצליח...
נ.ב. כשרצים מרחקים ארוכים, מחשבות מוזרות עוברות בראש, אולי בגלל חוסר בחמצן?...
... משהו מכם פעם עסק בריצות ארוכות? הרגיש את הכאב של המאמץ שלא ניגמר… את האוויר ששורף בריאות כשקר, את הזיעה שניגרת על העיניים וצורבת… את המחשבות, מתי זה ייגמר לעזאזל? למה לי? למה? כאבי הברכיים הלחץ בחזה… אז כדי להתגבר על כל זאת, חושבים!!! כל הריצה חושבים על כל מיני דברים, מעלים רעיונות, תוכניות ובעיקר זיכרונות(רץ מקצועי בדר"כ חושב על המקצב-חד חד נשימה, חד חד נשיפה קצב, קצב…) זיכרונות… היום רצתי בשדות הבוציים לאורך הירקון, התמלאתי בצבע האדמה, ריח הרטוב של הצימחיה, טפטוף קליל… מחשבות... ועלו בי זיכרונות ילדות… על א.צ ומ.ש. ואיזה הבדל בין שני החברים האלו, כל אחד מהם ליווה אותי שנים רבות, אחד לא הכיר במיוחד את השני רק בשם ובחיצוניות, לא ערבבתי שמחה בשמחה, אבל היתי חבר של שניהם, כל אחד מהם היה טיפוס… א.צ. חולמני, פנטזיונר, ילד… מ.ש. מציאותי, אומן בחסד, גבר… תמיד הייתי צריך ללכת מכות כדי להגן על א.צ. , אבל א.צ היה טיפוס שתמיד סולחים לו, קשה היה לכעוס עליו, ילדון…רזה, שדוף… לא.צ. הייתה אחות בוגרת מאיתנו, אז בזכותה הכרתי את פינק פלויד, את האבנים המתגלגלות, ובזכות א.צ אהבתי כדורגל, הפועל פ"ת, אפילו שיחקנו שם…אברהם גרנט היה המאמן שלנו, אני קיצוני ימני מס´ 7, הוא מגן ימני מס´ 2, ככה ששיחקנו באותו אגף, הוא מוסר לי ואני אליו…היינו מחוברים כי למדנו באותה כיתה עד סוף התיכון, 12 שנה יחד, צמוד…התגייסנו ליחידות שונות, אני קרבי, יחידה התנדבותית, הוא חייל מקצועי… מ.ש. היה שכן שלי, דלת מול דלת 10 שנים או אולי יותר, עליו לא הייתי צריך להגן, לא היה צורך, לא היה מסתבך. בחור מוצק, חזק, מהיר, עקבי… מ.ש. הכיר לי את להקת קווין, בזכותו המשכתי לצייר לפחות עד הגיוס, יחד יושבים, שומעים קווין ומציירים, מדפדפים בספרי סקס והדרכה מינית ש"סחבתי" מהספרייה, כי התביישתי לקחת עפ"י החוק, אמא שלי תפסה אותנו, חייכה והביאה עוד… התאמנו בריצות שדה, כל אחד באגודה אחרת, לפעמים רצנו יחדיו, התגייסנו לצבא, כמובן שגם הוא קרבי… אפיזודה שזכורה לי מא.צ. היינו בים ת"א, שחינו לעומק, לפתע התחילה מערבולת לסחוב אותנו, אני הייתי שחיין טוב ממנו בהרבה, שחיתי עליו, הוא צעק שלא אעיז להגיע עליו, עדיף שרק אחד יטבע…היתי תקוע בין הרצון להצילו לבין הרצון להציל את עצמי וככה נילחם בגלים ומנסה להיות לא שם ולא כאן… לפתע היגיע גולש וסחב אותו עליו, אני פילסתי דרכי בכוח לחוף, היינו בני 15-16 לא דברנו על הארוע מעולם… לי העיק שלא שחיתי עליו, אך מלותיו היו כיסוי לבושתי…אח"כ רבנו, לא זוכר למה, אבל לא בגלל נערה, הוא לא יצא עם בחורות, ביישן… אפיזודה שזכורה לי ממ.ש. בנינו סוכה, ואז הרסו לנו אותה ילדים מעבר לרחוב, סיפרו לנו כך האחרים והצביעו על האשמים, בלילה הלכנו שנינו, שברנו, הרסנו, כיסחנו, טינפנו להם את הסוכה, חזרנו מרוצים… אח"כ חגגנו על האופניים, הוא הרכיב אותי בעמידה על הסבל, עבר מתחת לחבלי כביסה, אני קבלתי במלוא המהירות את החבלים בגרגרת, כמעט מתי שם… מחנק… אחרי הצבא, א.צ. עם הפנטזיות שלו על חו"ל וכד´ נסע ללמוד באירופה השד יודע מה. חזר ונהיה דמות ססגונית בעיר, יום אחד משרד פרסום, יום אחר רץ למועצת העיר, רצה בכל מעודו להיות מקורב לעמדות כוח והשפעה, בעיקר שחקני כדורגל, אהבתו הגדולה… מ.ש. השתחרר סמ"פ, היה בקורס מיוחד של הממשלה ואז ראה אותי הולך במדרגות, שאל: לאן? עניתי להירשם לאוניברסיטה ולקורס רענון במתמטיקה ופיסיקה, הולך להיות מהנדס, חשב ואמר, אני בא איתך… ומאז הכל היסטוריה, למדנו במקביל, הוא במחלקה אחרת, מצא עבודה בנגב, המשיך לתואר השני ואני חזרתי לעיר שלנו. הקשר היה לא הדוק, א.צ בכלל נעלם מהאופק מ.ש. קשר דרך הוריו, בני דודיו ומדי פעם פגישה בעיר כשהיה בא להוריו. ואז נודע לי… מ.ש. חולה בסרטן, ש"אכל" כל חלקה טובה בגופו, 6 שנים הוא נילחם בו, לא ויתר, טייל בעולם, סקי בצרפת, תאילנד, ארה"ב, טיולים מחוף לחוף בארץ ברגל, עסק לאומנות, כל זאת בין הטיפולים בפגישתנו האחרונה כאשר ביקרתיו, אמר לי: נוסע, לולא אתה לא הייתי נהיה מהנדס, חיי היו בטח אחרים אל זאת אני מודה לך והוסיף, שמפסיק לקחת טיפולים, מה שיהיה יהיה, הוא יעביר את מה שנישאר יותר קצר אך איכותי, לא רצה יותר את סבל הכימוטרפיה, רצה לחיות כמו איש חופשי…בגיל 38 נפרדנו ממנו…השאיר אחריו אישה, ילדים, בית… נפטר מוקף חברים ומשפחה…להלוויתו באו מאות מוקירי זכרו…היה כל כך צפוף סביב הקבר… פגשתי אנשים שלא ראיתי עשרים שנה… א.צ. הסתבך בחובות, נושים, רמאויות, בגיל 38 נפרדנו ממנו, תלה את עצמו במלון באילת, מת לבד, בודד ערירי, ללא ילדים ומשפחה לידו, לא השאיר דבר, רק זיכרון מעומעם אצל חלק גדול מהאנשים. לא יודע על הלוויתו דבר, לא הייתי, מיצר על כך, אבל הרי הוא נעלם לי מהאופק, ורק דרך העיתון נודע לי דבר התאבדותו… שני חברי ילדות, מביט בתמונות הישנות, כולנו מחייכים, חבוקים, לא ידענו אז מה יהיה עתידנו… שני חברי ילדות ואיזה מוות עומד בינהם… אחד אמיץ ואז נפש… השני… אבל הם היו חברי, נוף ילדותי, עיצבו בי חלק מעצמם...ציור והפועל פ"ת... לא שופט, לא מבקר, רק מעלה קווים לדמותם השונה ולסופם, שני קצוות של החיים... אחד נילחם לחיות לא ויתר, הפסיד. השני ויתר, נילחם למות, הצליח...
