שנים שהם אחד
שניים שהם אחד ניחום אבלים שוב לפני דלת ביתם של מי שאבדו את בנם - ואין הנחות. אותה המבוכה אותו החשש אותם הספקות כאילו לא היה אתמול, כאילו לא למדנו דבר. והשכול שלי, כל הידיעה וההבנה העמוקה שרכשתי אינם מועילים: כיצד יימצאו לי המילים? אף שיודע כי יימצאו, ויודע כי אפשר שלא יהיה בהן צורך. ואולי דווקא הניסיון הידיעה וההבנה מעוררים את החשש, דווקא ההכרה בתהום האפלה הזאת שהם עומדים בפתחה מעורר בך את הרצון לסוב על עקביך ולחזור. לא איש בשורה אתה, מי כמוך יודע כי אין ניחומים בפיך ולא תבשר טוב, כי הטוב הן תם ברגע ההוא. ומה תשיח באוזניהם ? על האפור והמשמים שצבע את חייך? על המאמץ להיאחז בזיכרון המתעמעם ועל הכאב הנורא שהזמן מעצימו? אפשר שתאמר משהו על האושר שאינו אבוד לגמרי? על נצנוצי האור הקטנים שאינם ניכרים כול כך, אבל בחשכת השכול די בהם כדי להאיר קצת את נשמתך? אולי יימצא לאהבתם האובדת בחלל סדן? שהיד המבקשת לחזור וללטף תמצא על מה להרעיף את חומה: נכד מתרפק על סבו נכדה מציתה אור חדש בעיני סבתה. אפשר שתבקש למצוא אתם את הכן שבלא, הטוב שברע. כמו במדבר החולות והסלעים החרבים מתגלה לאדם דווקא בעת כזאת מדבר אנושי המותיר אותו בודד ומלא ייאוש. ואם יימצאו לו בישימון הזה נאות מדבר - אנשים בעלי לב חם שופע טוב, הרי יהיו צרי לנשמתו הדוויה – "מים קרים על נפש עייפה" (משלי), וטעמם כדבש למתוק. ואפשר גם שתכיר בחולשתך תיכנע ותצטנע ותניח להם לגלות את הכל בעצמם ובדרכם ורק תפילתך תלוום במסעם. כשתילי זיתים בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך תהלים קכח ג בניך כשתילי זיתים סביב שולחנך והשולחן חג. להג עליז מתערבב בשחוק וצליל כוסות יין - שתילי זיתים גאוות לשדך. ואין משגיח בעץ הגדום רק עין אב טובעת בחשכת אור באופל אין חג ויין לא ישמח כי יבש חציר נבל ציץ. בניך כשתילי זיתים ואיה בנו לא הזקין בארץ שורשו וגזעו מת בעפר. ואין לו תקווה נכדיך כנטעים עלי מים הומים ברוח החג רוחשים שחוק כמו עלי העץ הרענן ונכדיו אינם ושחוקם לא ירנין לב סב לעולם… בניך כשתילי זיתים השולחן חג, להג חיים תוסס ולבו שומם. אור נבלע באופל עין ומתק חג נמלח בדמעת לב כי אין… כי לא יפריח לעולם.
שניים שהם אחד ניחום אבלים שוב לפני דלת ביתם של מי שאבדו את בנם - ואין הנחות. אותה המבוכה אותו החשש אותם הספקות כאילו לא היה אתמול, כאילו לא למדנו דבר. והשכול שלי, כל הידיעה וההבנה העמוקה שרכשתי אינם מועילים: כיצד יימצאו לי המילים? אף שיודע כי יימצאו, ויודע כי אפשר שלא יהיה בהן צורך. ואולי דווקא הניסיון הידיעה וההבנה מעוררים את החשש, דווקא ההכרה בתהום האפלה הזאת שהם עומדים בפתחה מעורר בך את הרצון לסוב על עקביך ולחזור. לא איש בשורה אתה, מי כמוך יודע כי אין ניחומים בפיך ולא תבשר טוב, כי הטוב הן תם ברגע ההוא. ומה תשיח באוזניהם ? על האפור והמשמים שצבע את חייך? על המאמץ להיאחז בזיכרון המתעמעם ועל הכאב הנורא שהזמן מעצימו? אפשר שתאמר משהו על האושר שאינו אבוד לגמרי? על נצנוצי האור הקטנים שאינם ניכרים כול כך, אבל בחשכת השכול די בהם כדי להאיר קצת את נשמתך? אולי יימצא לאהבתם האובדת בחלל סדן? שהיד המבקשת לחזור וללטף תמצא על מה להרעיף את חומה: נכד מתרפק על סבו נכדה מציתה אור חדש בעיני סבתה. אפשר שתבקש למצוא אתם את הכן שבלא, הטוב שברע. כמו במדבר החולות והסלעים החרבים מתגלה לאדם דווקא בעת כזאת מדבר אנושי המותיר אותו בודד ומלא ייאוש. ואם יימצאו לו בישימון הזה נאות מדבר - אנשים בעלי לב חם שופע טוב, הרי יהיו צרי לנשמתו הדוויה – "מים קרים על נפש עייפה" (משלי), וטעמם כדבש למתוק. ואפשר גם שתכיר בחולשתך תיכנע ותצטנע ותניח להם לגלות את הכל בעצמם ובדרכם ורק תפילתך תלוום במסעם. כשתילי זיתים בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך תהלים קכח ג בניך כשתילי זיתים סביב שולחנך והשולחן חג. להג עליז מתערבב בשחוק וצליל כוסות יין - שתילי זיתים גאוות לשדך. ואין משגיח בעץ הגדום רק עין אב טובעת בחשכת אור באופל אין חג ויין לא ישמח כי יבש חציר נבל ציץ. בניך כשתילי זיתים ואיה בנו לא הזקין בארץ שורשו וגזעו מת בעפר. ואין לו תקווה נכדיך כנטעים עלי מים הומים ברוח החג רוחשים שחוק כמו עלי העץ הרענן ונכדיו אינם ושחוקם לא ירנין לב סב לעולם… בניך כשתילי זיתים השולחן חג, להג חיים תוסס ולבו שומם. אור נבלע באופל עין ומתק חג נמלח בדמעת לב כי אין… כי לא יפריח לעולם.