שניים
אני מקשיב לאלבום שוב ושוב, קורא את המילים שוב ושוב ומפנים את הכל לאט לאט. אני אוהב את השירים, המילים מדברות אליי, הלחנים מרטיטים בי איזהשהוא איבר פנימי, הגיטרות קורעות איזו שהוא חלק בפנים, והמילים הולכות למח, לא מגיעות אל הלב. זה האלבום החדש בשבילי, הוא נהדר, הוא עשוי טוב [ברובו], הלחנים קליטים ומזכירים ברובם את הלחנים מ-Camino, אבל הם לא עושים לי מה ש- Camino Palmero עשה לי. כל שיר פה מקסים, כל שיר פה נוגע עמוק, כמו ששיר יודע לגעת, אבל יש התחושה, התחושה היא ששונה. כששמעתי לראשונה את Wherever You Will Go הייתי בשוק. נדהמתי, גיליתי את סוג המוסיקה שאני בדיוק אוהב, רוקפופ עם גיטרות חשמליות חזקות, סולן עם קול נהדר ונוגע, והשיר הזה, שיר על אהבה, מעט קיטשי ומעט לא. כשיצא Our Lives כבר לא התרגשתי עד כדי כך, נכון, שיר חדש של הלהקה האהובה עליי, אבל זה לא היה אותו דבר. היכולות הווקאליות של אלכס, לדעתי, קטנו, הלחנים חוזרים על עצמם, המילים מנסות לגעת במשהו שהוא פחות אישי. Two אלבום נהדר, אם הייתי צריך לתת לו ציון הוא היה עובר את ה-8 [מתוך 10], אבל זה לא זה, זה לא Camino. אף שיר לא עושה לי כמו ש- Unstoppable עשה לי, שום לחן לא עושה לי מה ש- Stigmatized עשה, שום שילוב של קול-רגש-לחן- לא עושה לי מה ש- Could it be any harder. הציפייה הייתה שווה את האלבום בכל המובנים, קיבלתי את מה שציפיתי לו, אבל באיזהשהוא מקום ציפיתי ליותר, ציפיתי למשהו יותר חזק. אני מרגיש שבאיזהשהוא מקום לכל שיר באלבום הזה יש מקביל ב- Camino, או ההפך. If Only מקביל ל- Could it be any harder, מבחינת הגשת השיר [ואולי באיזהשהוא מקום במסר] Your Hope מקביל ל- Stigmatied, הסינגל הראשון מהאלבום- Our Lives מזכיר לי את We're Forgiven, ומכל השירים אני לא מוצא שום רעיון חדשני, לא מוצא משהו חדש שלא שמענו עד עכשיו. נראה שהלהקה מנסה לגעת בכל נושא שבעולם: בהתאבדות, בסבל, באהבה, במין, בטיפים קטנים לחיים, אבל כל הרצון הזה להתעסק בכל הנושאים- גורע מן האלבום. בנוסף לכך, בהרבה שירים מהאלבום חוזרים ביטויים שונים: Lives, Our Lives, חזרות שכאלה שבאות ללעוס עוד יותר את המוטו הטחון של האלבום: לנצל כל רגע ורגע בחיים האלה. למרות זאת, רואים שאלכס ואהרון יותר בוגרים ועם זאת הטקסטים גם יותר אישיים. ב- Surrender אלכס מעביר איזהשהוא סיפור של לילה אחד עם בחורה, ב- One By One הוא מעביר סיפור אישי על התאבדות של איש קרוב, וזה עובד, עובד עלינו, עובד נכון. אני אוהב את האלבום, מאוד, אבל אולי ציפיתי ליותר בעקבות Camino Palmero שעשה לי הרבה יותר.
אני מקשיב לאלבום שוב ושוב, קורא את המילים שוב ושוב ומפנים את הכל לאט לאט. אני אוהב את השירים, המילים מדברות אליי, הלחנים מרטיטים בי איזהשהוא איבר פנימי, הגיטרות קורעות איזו שהוא חלק בפנים, והמילים הולכות למח, לא מגיעות אל הלב. זה האלבום החדש בשבילי, הוא נהדר, הוא עשוי טוב [ברובו], הלחנים קליטים ומזכירים ברובם את הלחנים מ-Camino, אבל הם לא עושים לי מה ש- Camino Palmero עשה לי. כל שיר פה מקסים, כל שיר פה נוגע עמוק, כמו ששיר יודע לגעת, אבל יש התחושה, התחושה היא ששונה. כששמעתי לראשונה את Wherever You Will Go הייתי בשוק. נדהמתי, גיליתי את סוג המוסיקה שאני בדיוק אוהב, רוקפופ עם גיטרות חשמליות חזקות, סולן עם קול נהדר ונוגע, והשיר הזה, שיר על אהבה, מעט קיטשי ומעט לא. כשיצא Our Lives כבר לא התרגשתי עד כדי כך, נכון, שיר חדש של הלהקה האהובה עליי, אבל זה לא היה אותו דבר. היכולות הווקאליות של אלכס, לדעתי, קטנו, הלחנים חוזרים על עצמם, המילים מנסות לגעת במשהו שהוא פחות אישי. Two אלבום נהדר, אם הייתי צריך לתת לו ציון הוא היה עובר את ה-8 [מתוך 10], אבל זה לא זה, זה לא Camino. אף שיר לא עושה לי כמו ש- Unstoppable עשה לי, שום לחן לא עושה לי מה ש- Stigmatized עשה, שום שילוב של קול-רגש-לחן- לא עושה לי מה ש- Could it be any harder. הציפייה הייתה שווה את האלבום בכל המובנים, קיבלתי את מה שציפיתי לו, אבל באיזהשהוא מקום ציפיתי ליותר, ציפיתי למשהו יותר חזק. אני מרגיש שבאיזהשהוא מקום לכל שיר באלבום הזה יש מקביל ב- Camino, או ההפך. If Only מקביל ל- Could it be any harder, מבחינת הגשת השיר [ואולי באיזהשהוא מקום במסר] Your Hope מקביל ל- Stigmatied, הסינגל הראשון מהאלבום- Our Lives מזכיר לי את We're Forgiven, ומכל השירים אני לא מוצא שום רעיון חדשני, לא מוצא משהו חדש שלא שמענו עד עכשיו. נראה שהלהקה מנסה לגעת בכל נושא שבעולם: בהתאבדות, בסבל, באהבה, במין, בטיפים קטנים לחיים, אבל כל הרצון הזה להתעסק בכל הנושאים- גורע מן האלבום. בנוסף לכך, בהרבה שירים מהאלבום חוזרים ביטויים שונים: Lives, Our Lives, חזרות שכאלה שבאות ללעוס עוד יותר את המוטו הטחון של האלבום: לנצל כל רגע ורגע בחיים האלה. למרות זאת, רואים שאלכס ואהרון יותר בוגרים ועם זאת הטקסטים גם יותר אישיים. ב- Surrender אלכס מעביר איזהשהוא סיפור של לילה אחד עם בחורה, ב- One By One הוא מעביר סיפור אישי על התאבדות של איש קרוב, וזה עובד, עובד עלינו, עובד נכון. אני אוהב את האלבום, מאוד, אבל אולי ציפיתי ליותר בעקבות Camino Palmero שעשה לי הרבה יותר.
