John LennonS
New member
שנות השישים - מאמר
לדעתי את שנות השישים אפשר לחלק לשלושה חלקים: 1. עד היום שבו הופיעו הביטלס בתוכניתו של אד סאליבן. 2. עד מלחמת ויאטנם. 3. עד היום בו יצא לשוק האלבום Sgt. Pepper`s lonely hearts club band. בסוף שנות החמישים הגיעו לתודעת הציבור (האמריקאי בעיקר) זמרים כגון אלביס, בילי היילי והקומטס ופרז פרדו. סמים עוד לא היו אופנה. זמרים אלה למעשה היו הרוק´נ´רול הראשון שהעולם הכיר. אלביס עם להיטים כמו “Hound dog” ובילי היילי עם הלהיט המשמעותי ביותר “Rock round the clock”, וגם “See you later aliigator”. לדעתי, להקות רבות שאבו את המוסיקה שלהן, בין אם הן היו מועדות לכך או לא, מזמרים אלו. אחת מהלהקות הללו היא The Beatles. עד שנת 64 הביטלס הופיעו בעיקר באנגליה ולא הצליחו להגיע לשוק של ארה"ב שהוא למעשה העיקרי, לטעמי. באותה תקופה השירים היו ´מתקתקים´, למשל Oh Carol של Neil Sedaka או One way ticket, או Del Shannon עם Runaway, או The Champs עם ´טקילה´. והנה עוד כמה שמות שבאותה תקופה היו מרכז המוסיקה של העולם: Brenda Lee, Dion, Hellen Shapiro וכן הלאה...אנגליה לא יצאה מהמירוץ ויצרה להקות כמו Hollies וGerry and the Pacemakers, שהיו חיקוי לא רע בכלל לביטלס. למעשה זו אחת התקופות היפות ביותר שידעה המוסיקה. מוסיקה נאיבית של מתבגרים מאוהבים. למרות שהמוסיקה הושפעה מהמוסיקה הנעימה של שנות החמישים, ניתן היה בהחלט לחוש בה את השינוי. לקראת אמצע שנות השישים הדברים עומדים לשתנות מקצה לקצה, כשהביטלס עומדים להפוך לתופעה בין לאומית. בשנת 64 הופיעו הביטלס בתוכנית מספר אחת באמריקה, The Ed Sullivan Show. כתוצאה מאותה הופעה הביטלס הפכו להיות מושא הערצה מטורף באמריקה (ואני מאוד סולד מכל העניין הזה) והצליחו לחדור מבעד למעטפת שעטפה את אמריקה באותן שנים. אותה מעטפת שלא הצליחה אף להקה בריטית לחדור כפי שעשו הביטלס. חברים, אנחנו מדברים על מה שלימים יכונה "The British Invasion”. אותה פלישה לתודעת הציבור האמריקאי לוותה בכל מה שאמריקה אוהבת: סרטים, פליטות פה וכמובן מוסיקה מעולה! תופעת הביטלמאניה החלה ולהקות רבות ניסו לחקות את הביטלס בתקווה שאולי יזכו לחלק קטן מאותה הערצה לה זכו ארבעת הנפלאים. אמריקה ניסתה לתת תשובות משלה לביטלס בסגנון בוב דילן, Beach Boys, Carole King, Mamas and Papas, Lovin` spoonful וכן הלאה... חלק המתשבות היו טובות יותר וחלק פחות. לדעתי, הטעות של רוב הלהקות היתה הניסיון לחקות את הביטלס ולא לנסות לעשות מוסיקה שונה ומיוחדת שונה מזו של הביטלס, כזו שתסחוף אחרי קהל אוהדים ותתן אלטרנטיבה לביטלס. מי שכן נתן אלטרנטיבה הצליח, אומנם לא כמו הביטלס אבל הצליח, למשל בוב דילן שכתב שירים ברוח שונה עם ניסיון לייצר משהו אחר. בנוסף הקול שלו הוא בעל טון מיוחד. להקות כמו הביץ´ בויס חידשו כשיצרו את מוסיקת הגלישה, שלטעמי היה לה טעם מר קצת כי, צריך להודות בזה, כמה אפשר לכתוב על גלשנים...וכמובן שבסוף שנות השישים מגיעה התשובה הטובה ביותר Creedence Clearwater Revival, שיוצרת מוסיקה חדשנית ומיוחדת במינה, שהביטלס לא יכולים להתחרות בה. קרול קינג וג´רי גופין הם תופעה מעניינית לטעמי. בתחילת דרכם הם כתבו שירים מאוד מתקתקים, כמו Loco motion לזמרת Little Eve, או Will you still love me tomorrow לShirelles, אך ככול שהזמן עבר המוסיקה השתנתה עם שירים כמו You`ve go a friend, או I feel the earth move.., שאומנם הגיעו מאוחר יותר אבל למרות הכל נתנו תשובה הולמת לטעמי לביטלס. נקודת מפנה נוספת שהביאה למוסיקה מימד חדש היא מלחמת ויאטנם (65). כתוצאה מאותה מלחמה במשך עשר שנים ואפילו אחריה נכתבו שירי מחאה בארה"ב. ואיך אני מקשר את זה לביטלס? הביטלס לא הושפעו, לטעמי, מאותה מלחמה כמעט בכלל לפחות מבחינת התכנים, ובכך אפשר לאמר השוק האמריקאי קיבל מונופול על שירי המחאה הנפלאים שנכתבו באותה תקופה, ולמעשה הוציא את הביטלס בתחום הזה מהתחרות (ויכול להיות שהביטלס הוציאו את עצמם, כי הם פשוט לא רצו להתעסק בפוליטיקה אמריקאית, ודגלו באימרה "טיפש שותק חכם ייחשב"). והנה כמה דוגמאות מובחרות לשירי מחאה: Bufallo Springfield – For what it`s worth, Byrds – Turn Turn Turn, CCR – Fortunate son. הבעיה היתה לדעתי שהשוק של שירי המחאה היה אומנם גדול, אבל כמובן שהציבור נחצה באותה תקופה למחנות של ´בעד´ ו´נגד´ וזה יצר בעיה עבור חלק מהזמרים אני מניח. ועכשיו לנקודה מעניינת מאוד, בשנת 66 יוצא Revolver לשוק, ולמרות שאחרים חולקים עליי, לדעתי הוא נקודת המפנה של הביטלס והרוק והפסיכודליה העולמית. בעקבותיו מגיע Sgt. Pepper`s lonely hearts club band, שהוא לדעתי האלבום אולי החשוב ביותר בהיסטוריה. האלבום הזה מחלק את השנות השישים לשני חלקים. החלק המתקתק, מתבגר, מאוהב, רגוע ו´נעים הליכות´ והחלק החדש הפסיכודלי, המסומם והמרדני. האלבום הזה פתח צוהר ללהקות חדשות ומוסיקה בעלת אופי חדש שהגיע בצדו של הקו הישן. להקות כמו The Doors, Grateful Dead, Iron Butterfly, The Who חייבות הרבה לביטלס שאיפשרו להם, ואתם לא חייבים להסכים איתי, לייצר קו חדש של מוסיקה. אני חושב שאנחנו חייבים במובן הזה לזקוף קרדיט ללהקה הזו. שירים כמו The End, In de goda davida, Déjà vu, L.A woman ושירים אחרים שהגיעו עם להקות כמו Pink Floyd באלבום Dark side of the moon, או להקות כמו Led Zeppelin הם תוצר לדעתי של Sgt. Pepper`s lonely hearts club band. אבל דבר מעניין הוא שדווקא הביטלס הם אלו שלא המשיכו את אשר התחילו וכבר באלבום הלבן אפשר לראות שינוי מ´הסמל´ והאבלום “Let it be” הוא ממש בריחה מאותו סגנון. שנות השבעים בפתח ונגמר לי הנייר...
לדעתי את שנות השישים אפשר לחלק לשלושה חלקים: 1. עד היום שבו הופיעו הביטלס בתוכניתו של אד סאליבן. 2. עד מלחמת ויאטנם. 3. עד היום בו יצא לשוק האלבום Sgt. Pepper`s lonely hearts club band. בסוף שנות החמישים הגיעו לתודעת הציבור (האמריקאי בעיקר) זמרים כגון אלביס, בילי היילי והקומטס ופרז פרדו. סמים עוד לא היו אופנה. זמרים אלה למעשה היו הרוק´נ´רול הראשון שהעולם הכיר. אלביס עם להיטים כמו “Hound dog” ובילי היילי עם הלהיט המשמעותי ביותר “Rock round the clock”, וגם “See you later aliigator”. לדעתי, להקות רבות שאבו את המוסיקה שלהן, בין אם הן היו מועדות לכך או לא, מזמרים אלו. אחת מהלהקות הללו היא The Beatles. עד שנת 64 הביטלס הופיעו בעיקר באנגליה ולא הצליחו להגיע לשוק של ארה"ב שהוא למעשה העיקרי, לטעמי. באותה תקופה השירים היו ´מתקתקים´, למשל Oh Carol של Neil Sedaka או One way ticket, או Del Shannon עם Runaway, או The Champs עם ´טקילה´. והנה עוד כמה שמות שבאותה תקופה היו מרכז המוסיקה של העולם: Brenda Lee, Dion, Hellen Shapiro וכן הלאה...אנגליה לא יצאה מהמירוץ ויצרה להקות כמו Hollies וGerry and the Pacemakers, שהיו חיקוי לא רע בכלל לביטלס. למעשה זו אחת התקופות היפות ביותר שידעה המוסיקה. מוסיקה נאיבית של מתבגרים מאוהבים. למרות שהמוסיקה הושפעה מהמוסיקה הנעימה של שנות החמישים, ניתן היה בהחלט לחוש בה את השינוי. לקראת אמצע שנות השישים הדברים עומדים לשתנות מקצה לקצה, כשהביטלס עומדים להפוך לתופעה בין לאומית. בשנת 64 הופיעו הביטלס בתוכנית מספר אחת באמריקה, The Ed Sullivan Show. כתוצאה מאותה הופעה הביטלס הפכו להיות מושא הערצה מטורף באמריקה (ואני מאוד סולד מכל העניין הזה) והצליחו לחדור מבעד למעטפת שעטפה את אמריקה באותן שנים. אותה מעטפת שלא הצליחה אף להקה בריטית לחדור כפי שעשו הביטלס. חברים, אנחנו מדברים על מה שלימים יכונה "The British Invasion”. אותה פלישה לתודעת הציבור האמריקאי לוותה בכל מה שאמריקה אוהבת: סרטים, פליטות פה וכמובן מוסיקה מעולה! תופעת הביטלמאניה החלה ולהקות רבות ניסו לחקות את הביטלס בתקווה שאולי יזכו לחלק קטן מאותה הערצה לה זכו ארבעת הנפלאים. אמריקה ניסתה לתת תשובות משלה לביטלס בסגנון בוב דילן, Beach Boys, Carole King, Mamas and Papas, Lovin` spoonful וכן הלאה... חלק המתשבות היו טובות יותר וחלק פחות. לדעתי, הטעות של רוב הלהקות היתה הניסיון לחקות את הביטלס ולא לנסות לעשות מוסיקה שונה ומיוחדת שונה מזו של הביטלס, כזו שתסחוף אחרי קהל אוהדים ותתן אלטרנטיבה לביטלס. מי שכן נתן אלטרנטיבה הצליח, אומנם לא כמו הביטלס אבל הצליח, למשל בוב דילן שכתב שירים ברוח שונה עם ניסיון לייצר משהו אחר. בנוסף הקול שלו הוא בעל טון מיוחד. להקות כמו הביץ´ בויס חידשו כשיצרו את מוסיקת הגלישה, שלטעמי היה לה טעם מר קצת כי, צריך להודות בזה, כמה אפשר לכתוב על גלשנים...וכמובן שבסוף שנות השישים מגיעה התשובה הטובה ביותר Creedence Clearwater Revival, שיוצרת מוסיקה חדשנית ומיוחדת במינה, שהביטלס לא יכולים להתחרות בה. קרול קינג וג´רי גופין הם תופעה מעניינית לטעמי. בתחילת דרכם הם כתבו שירים מאוד מתקתקים, כמו Loco motion לזמרת Little Eve, או Will you still love me tomorrow לShirelles, אך ככול שהזמן עבר המוסיקה השתנתה עם שירים כמו You`ve go a friend, או I feel the earth move.., שאומנם הגיעו מאוחר יותר אבל למרות הכל נתנו תשובה הולמת לטעמי לביטלס. נקודת מפנה נוספת שהביאה למוסיקה מימד חדש היא מלחמת ויאטנם (65). כתוצאה מאותה מלחמה במשך עשר שנים ואפילו אחריה נכתבו שירי מחאה בארה"ב. ואיך אני מקשר את זה לביטלס? הביטלס לא הושפעו, לטעמי, מאותה מלחמה כמעט בכלל לפחות מבחינת התכנים, ובכך אפשר לאמר השוק האמריקאי קיבל מונופול על שירי המחאה הנפלאים שנכתבו באותה תקופה, ולמעשה הוציא את הביטלס בתחום הזה מהתחרות (ויכול להיות שהביטלס הוציאו את עצמם, כי הם פשוט לא רצו להתעסק בפוליטיקה אמריקאית, ודגלו באימרה "טיפש שותק חכם ייחשב"). והנה כמה דוגמאות מובחרות לשירי מחאה: Bufallo Springfield – For what it`s worth, Byrds – Turn Turn Turn, CCR – Fortunate son. הבעיה היתה לדעתי שהשוק של שירי המחאה היה אומנם גדול, אבל כמובן שהציבור נחצה באותה תקופה למחנות של ´בעד´ ו´נגד´ וזה יצר בעיה עבור חלק מהזמרים אני מניח. ועכשיו לנקודה מעניינת מאוד, בשנת 66 יוצא Revolver לשוק, ולמרות שאחרים חולקים עליי, לדעתי הוא נקודת המפנה של הביטלס והרוק והפסיכודליה העולמית. בעקבותיו מגיע Sgt. Pepper`s lonely hearts club band, שהוא לדעתי האלבום אולי החשוב ביותר בהיסטוריה. האלבום הזה מחלק את השנות השישים לשני חלקים. החלק המתקתק, מתבגר, מאוהב, רגוע ו´נעים הליכות´ והחלק החדש הפסיכודלי, המסומם והמרדני. האלבום הזה פתח צוהר ללהקות חדשות ומוסיקה בעלת אופי חדש שהגיע בצדו של הקו הישן. להקות כמו The Doors, Grateful Dead, Iron Butterfly, The Who חייבות הרבה לביטלס שאיפשרו להם, ואתם לא חייבים להסכים איתי, לייצר קו חדש של מוסיקה. אני חושב שאנחנו חייבים במובן הזה לזקוף קרדיט ללהקה הזו. שירים כמו The End, In de goda davida, Déjà vu, L.A woman ושירים אחרים שהגיעו עם להקות כמו Pink Floyd באלבום Dark side of the moon, או להקות כמו Led Zeppelin הם תוצר לדעתי של Sgt. Pepper`s lonely hearts club band. אבל דבר מעניין הוא שדווקא הביטלס הם אלו שלא המשיכו את אשר התחילו וכבר באלבום הלבן אפשר לראות שינוי מ´הסמל´ והאבלום “Let it be” הוא ממש בריחה מאותו סגנון. שנות השבעים בפתח ונגמר לי הנייר...
