שנה
זו פעם ראשונה שאני כותבת כאן ובכלל בפורומים. תמיד יותר קל לי לקרוא מאשר לכתוב.
השבוע אנחנו "חוגגים" שנה לפטירתה של אמא- הדבק של המשפחה הקטנה שלנו (אנחנו 3 אחים ללא אבא בתמונה).
אימי נפטרה לאחר מלחמה של כמעט עשור, עשור שבו גופה בגד בה בכל דרך שכמעט היה אפשר אבל עם זאת, אימי ידעה כל פעם מחדש להסתגל באופן מעורר השראה לגזרה החדשה ולהמשיך להיות חיובית, לצחוק, לרצות לחיות ולמצות את החיים עד כמה שניתן. עשור שבו למרות כל ההידרדות במצבה (וכמעט ללא עליות), לא חשבנו לרגע על הסוף שהגיע בהפתעה מוקדם הרבה יותר משחשבנו. היינו בטוחים שיש לנו עוד לפחות עשור.
חייבת לומר שלאחר קריאה של כמה וכמה פוסטים פה מחלחלת לתוכי ההבנה שזה לא נהיה קל יותר עם השנים, אין הקלה של ממש. הריק שנשאר, מתעצם לו בכל פעם מחדש שמשהוא קורה בחיים בין אם זה חיובי או שלילי.
הידיעה הזו שיש עוד כ"כ הרבה לעבור בחיים האלו ושאני אעבור אותם ללא הדמות שהייתה בשבילי סמל ומקור לחוזק, אומץ,
אופטימיות בלתי נגמרת- הידיעה הזו פשוט תופסת אותי ללא הודעה מוקדמת ומשתקת.
תכלס, כשהתחלתי לכתוב פה, מטרתי הייתה לסיים בשאלה - איך בכל זאת כן אפשר להקל על החיים האלו ללא אמא?
אבל תוך כדי שאני כותבת, אני מבינה שאין באמת דרך להקל ושהזמן לא עושה את שלו וצריך פשוט להמשיך לחיות.
אמא יש רק אחת. וזהו.
שבוע נעים
זו פעם ראשונה שאני כותבת כאן ובכלל בפורומים. תמיד יותר קל לי לקרוא מאשר לכתוב.
השבוע אנחנו "חוגגים" שנה לפטירתה של אמא- הדבק של המשפחה הקטנה שלנו (אנחנו 3 אחים ללא אבא בתמונה).
אימי נפטרה לאחר מלחמה של כמעט עשור, עשור שבו גופה בגד בה בכל דרך שכמעט היה אפשר אבל עם זאת, אימי ידעה כל פעם מחדש להסתגל באופן מעורר השראה לגזרה החדשה ולהמשיך להיות חיובית, לצחוק, לרצות לחיות ולמצות את החיים עד כמה שניתן. עשור שבו למרות כל ההידרדות במצבה (וכמעט ללא עליות), לא חשבנו לרגע על הסוף שהגיע בהפתעה מוקדם הרבה יותר משחשבנו. היינו בטוחים שיש לנו עוד לפחות עשור.
חייבת לומר שלאחר קריאה של כמה וכמה פוסטים פה מחלחלת לתוכי ההבנה שזה לא נהיה קל יותר עם השנים, אין הקלה של ממש. הריק שנשאר, מתעצם לו בכל פעם מחדש שמשהוא קורה בחיים בין אם זה חיובי או שלילי.
הידיעה הזו שיש עוד כ"כ הרבה לעבור בחיים האלו ושאני אעבור אותם ללא הדמות שהייתה בשבילי סמל ומקור לחוזק, אומץ,
אופטימיות בלתי נגמרת- הידיעה הזו פשוט תופסת אותי ללא הודעה מוקדמת ומשתקת.
תכלס, כשהתחלתי לכתוב פה, מטרתי הייתה לסיים בשאלה - איך בכל זאת כן אפשר להקל על החיים האלו ללא אמא?
אבל תוך כדי שאני כותבת, אני מבינה שאין באמת דרך להקל ושהזמן לא עושה את שלו וצריך פשוט להמשיך לחיות.
אמא יש רק אחת. וזהו.
שבוע נעים
