מה לא בסדר איתי?
מה לא בסדר איתי? למה אני מה שאני? למה זה בלתי ניתן לשינוי? הלוואי. הלוואי והייתי בנאדם דכאוני רגיל. כזו ששונאת את עצמה, כזו שחותכת, אולי כזו שיש לה ה"א. כן, אני יודעת שזה נורא, אבל במצב שלי אין כל כך לאן לרדת. אני קוראת ב"תמיכה נפשית לצעירים" (יותר נכון קראתי פעם, היום פחות), וב"הפרעות אכילה", ואנשים שם, הם כל כך שונים ממני. הם נאבקים לרוב עם שנאה עצמית, או עם דכאון שלא ברור מאיפה הוא מגיע, ותמיד יש מישהו שאוהב אותם, אהבה באמת ולא רק כי "הוא חייב", לפעמים גם אהבה רומנטית, ועוזר להם להחלים. להחלים. הלוואי והייתי יכולה להגיד את זה, להחלים. אני לא יכולה להגיד את זה כי אין לי שום מחלה. אין לי טריגרים. אין לי נקודות שבירה ונקודות התעלות שבהן אני מצליחה לעלות למעלה למרות הקשיים ומנצחת. זה לא מתנהל כך אצלי, כי שום דבר לא תלוי בי. אפילו בעצב אני חייבת להיות כזאת מוזרה. אם הייתי בנאדם עצוב רגיל, כזה שסובל מדכאון, כזה שנלחם על עצמו ואפילו מפסיד, אבל יכול להלחם כי זה בידיים שלו, ואם היו סביבי אנשים שמחכים שאני אצא מזה, מה"מחלה" שיש להם, הייתי אז כל כך פחות עצובה. לעזאזל. או להיות בנאדם רגיל, אולי לא שמח אבל לפחות לא עצוב כמוני, עצובה כי יש לי סיבות מוגדרות לכך ולא כי אני חולה בדכאון ומטופלת, או להיות בנאדם דכאוני, אבל לפחות כמו כולם. שגם לעצב שלי יהיה מקום. שגם לי יהיה מקום בין כל האנשים שמוצאים אותו, למרות או בגלל הדכאונות שלהם. למה אני חייבת להיות כזאת שונה בהכל? למה אני כזאת חסרת אונים? למה את העצב שלי לא ניתן להסביר ולא לפתור? למה אני לא דכאונית ע"פ ההגדרות המקובלות? כזו שמחזיקים לה את היד ומחכים שהיא תנצח, כי זה תלוי בה? למה כלום לא יכול להשתנות פה? שונה כל כך. גם בשמחה, גם בעצב. תמיד. לא נראה לי שמישהו הצליח להבין אותי. מקווה שכן.
