שמנים בספרות...

[Who Knowsss]

שמנים בספרות...

לא פעם, אני נתקלת בתיאורים של שמנים בספרים... כל מי שמחבב קריאה, מוזמן לקרוא את הקטע, וכמובן להגיב

"המילה 'גדול' לא עשתה צדק עם האיש. הוא היה עצום, בעל גוף אדיר, אנרלמוסיה של הררי בשר. מעולם לא ראיתי איש בעל ממדים שכאלה, וברגע הראשון, כשראיתיו יושב על כורסה במבואות המלון, היססתי אם לגשת אליו. הוא היה אחד מאותם שמנים מפלצתיים שאתה חולף לפעמים על פניהם בהמון: עד כמה שלא תנסה להסיט את מבטך, לא תוכל להתאפק מלנעוץ בו עיניים. משמניו היו כבירים, גופו היה תפוח ובולט עד שלא יכולת להביט בו בלא לחוש שאתה מתקווץ. דומה היה שתלת הממדיות מפורשת אצלו יותר מאשר אצל אנשים אחרים. לא רק שתפס יותר נפח מהם, אלא דומה שעלה על גדותיו, כאילו נטף מתוך קצוותיו והשתכן באזורים שבהם לא היה..... הוא היה תקלה גנטית, זרע בוגדני שצימח פרע, שלבלב מעבר לכל מידה." מישהו מרגיש כמו "תקלה גנטית", חשים את אותם מבטים שמופנים אליכם כשאתם הולכים בהמון...? והנה, אחרי כמה עמודים, אני מוצאת גם התייחסות לחיי האהבה (או לחוסר חיי האהבה) של אותו בחור... "הפלא היה שנמשכה אליו מלכתחילה... אמילי הייתה האישה ששכבה איתו בלא לקבל תשלום.... לאחר שלמד כי ההשפלה עלולה להרוג את ההנטה, לא העז לנסות אלא לעיתים רחוקות. לבארבר לא היו אשליות לגבי עצמו. הוא הבין מה רואים אנשים שהם מביטים בו, והוא ידע שמן הסתם הצדק עמם." בתור שמנים, אנחנו "מוותרים" על נסיונות, רק כדי לא לחוות את ההשפלה..? מתפלאים כשמישהי/ו נמשך/ת אליכם? והנה... לקינוח עוד כמה תיאורים של שמנים... "גופו היה צינוק ובו נידון לשבת עד סוף ימיו, אסיר נשכח, ללא זכות ערעור, ללא תקווה להמתקת הדין, ללא סיכוי להוצאה להורג מהירה ורחומה. בהיותו בן 15 כבר הגיע למלוא גובהו כמבוגר, קרוב למטר 90, ומאז ואילך משקלו עלה עוד ועוד. בגיל ההתבגרןת התאמץ להישאר מתחת לקו המאה ועשרים קילו, אך הילולות הזלילה לא עזרו, והדיאטות לא הועילו כמעט כלל. הוא התחמק ממראות ועשה זמן רב ככל האפשר בגפו. העולם היה מסלול מכשולים של עיניים פעורות ואצבעות מורות, והוא היה קרקס מהלך, הנער השמן ביותר בעולם שהתנודד בין טורי צוחקים..." לא אלאה אתכם עוד בהמשך, רק אומר בקצרה שכל חיו של הבחור מתוארים מנקודה זאת ואליך דרך "המשקל שלו". עדיין לא החלטתי אם הנימה של התיאור היא בוז כלפי אותו אדם, או שיש קצת קול של רחמים וחמלה אצל הכותב, אולי קצת וקצת. כן, אני יודעת שזה רק סיפור. וכן, אני יודעת שאולי הכל קצת יותר מוקצן. אך עדיין, קשה לי שלא להשליך את הנאמר עליי. קשה לי שלא לתהות ביני לבין עצמי אם גם ככה אנשים מסתכלים עלי...

 

[פרפר נסתר]

חשבתי על זה, ../images/Emo204.gif

אני חושבת שהן באמת מתארות מציאות קיימת. זה אולי אפילו גרוע יותר אם הן מוקצנות כל כך, אני חושבת שזה מצביע על כך שהסופר רואה את זה כדבר כל כך שלילי ומרכזי באופיו של אותו אדם. "קרקס מהלך", נו, באמת. אבל האמת שלאחרונה יש גל של ספרים בהן הגיבורה היא שמנה ("ילדות גדולות לא בוכות" "מכונת הנצח של אלכס" "בנעליה" "טוב במיטה"...), וברובם, אם אני לא טועה, הגיבורה עוברת תהליך שבסופו היא שמנה ומאושרת.

 

[Who Knowsss]

מודה, עדיין לא יצא לי לקרוא

ספרים שבהם הגיבורה היא שמנה, אבל אם כבר הזכרת אותם... יש לי הרגשה שיהיה לי קשה להזדהות עם "גיבורה שמנה", מהסיבה הפשוטה... שאני מרגישה שזה ממש רחוק מהמציאות שלי... אולי אני אהנה מהספר, מהכתיבה וכו', אבל זה פשוט יעבור ברגע, כי כל כך מושרש לי בראש "שמנה זה רע". לעומת זאת- כשאני קוראת תיאורים פחות מחמיאים על שמנים, קל לי יותר להזדהות... ככה לרוב אני מרגישה כלפי עצמי, וככה אני מניחה הרבה פעמים שהסביבה רואה אותי... [וגם אם לא כולם מסתכלים, ולא לכולם אכפת, איפשהו אני מרגישה תמיד שיש איזה עין דימיונית שמרחפת מעליי ובודקת הכל לפי השומנים שבי] אולי זאת רק אני :-\

 

[פרפר נסתר]

מבינה את ההרגשה.../images/Emo204.gif

אצלי תמיד אני מתפללת שיהיה סוף רע, שפעם אחת דמות תהיה כמוני אבל אני גם נהנית לחשוב שיש כאלה שאוהבות אותן גם במידות הרבה יותר גדולות משלי.

 

[דפנהאי]

ראית את הסרט שאיש ששקל חצי טון?

ההרגשה שלי בסרט הזה נעה בכל מיני כיוונים. ואני אנסה לפרט. 1. קודם כל ההרגשה שעשו ממנו פריק כמו קרקס. צילמו אותו ערום, בכל מיני מצבים מביכים כאלה ואחרים, בהחלט לא היטיבו עימו. 2. תחושה קשה של התכווצות, בושה, שותפה לקרקסיות הזו. 3. תחושה שבעצם גם אני באותו המקום. מה ההבדל ביני, עם 160 ק"גלפני שמונה חודשים לבין אותו האדם. התחשוה היא שגם אני יכולה/יכולתי להגיע לאותו המקום, ומה אז, אין לי כבר רגשות? דברים לא פוגעים בי? וכדומה. וכן. אחרי שרזיתי לאחרונה אנשים אמרו לי מכל מיני תחומים שונים בחיים שלי שהיה להם קשה איתי, מאיך שנראיתי, שהם לא ידעו ממש איך להתייחס אלי, והתגובות מסביב - זה אני יודעת מהפגיעות בי - היו קשות. התייחסו אלי כאילו אני אקזמפלר, לא "ריחמו" עלי בהערות מעליבות, לא חסכו ממני תגובות מעליבות וצחוקים. וגם לא מהילדים שלי. ובשורה תחתונה כנראה התייחסו אלי די דומה לאיך שמתואר האדם הזה בסיפור שהבאת.

 

[עופר 123]

איך הסובבים רואים אותנו

בקריאה ראשונה עולות תחושות לא נעימות מן הקטעים הללו, אבל קצת קשה לשפוט מחוץ לקריאה של הספר כולו. האם כל הזמן רואים אותו דרך הפריזמה של המשקל, או שמא יש התפתחויות? מה בדיוק קורה איתו ובאיזה הקשר הוא מוצג? בקיצור - איפה משיגים ת'ספר?

. האם אנשים מסתכלים עלינו כך? ישנם כאלו שכן, אבל הרוב לא. הסיבה - הסובבים אותנו אינם מעניינים אותנו. תבדקי עם עצמך כמה שניות מבט את משקיעה בעוברים ובשבים ברחוב, ותביני שאנחנו פשוט לא מתייחסים למי שסביבנו

. אם יש כאלו שלא אוהבים את שהם רואים - שישאירו את התחושות לעצמם. לעומת זאת, אם יש כאלו שאוהבים את שהם רואים - שיגידו

.

עופר

 

[Who Knowsss]

כמו שכתבתי...

בגלל שהדמות נכנסת לספר, לקראת סוף העלילה, יש צורך בסקירה מהירה של חיו ולכן- על גבי מספר עמודים, מתוארים קורות חיו של הבחור, אך בניגוד לסיפור חיים רגיל... כל שלב בחיים שלו מתואר דרך המשקל שלו באותה תקופה. וזה בעיקר מה שהפריע לי (אחרי התיאורים היצירתים...) הספר נקרא ארמון הירח/פול אוסטר. באופן כללי, לא הייתי ממליצה לקרוא אותו...

ואיפה... איפה אלא שאוהבים את מה שהם רואים ולא אומרים דבר?!