שמנה בראש

[suzi411]

שמנה בראש

שלום אני בת 21 רציתי לספר על הבעייה שיש לי אני כילדה הייתי שמנה אבל לא סבלתי חברתית מזה ובשלב מסוים כשזה הפריע לי התחלתי בדיאטות לאחרונה גם ירדתי 6 קג הבעייה היא שאני אף פעם לא מרוצה מהגוף שלי ותמיד אני חושבת שאני שמנה לפי תגובות הציבור אני נראית מעולה אני נהיית אובססבית למכון כושר וכל היום אני מתעסקת מה יהיה אם אעלה במשקל ומה יקרה אם לא ארד.... לפעמים אני מתחילה לבכות אם אני עולה במשקל אפילו בנופש האחרון שהייתי רציתי לחזור הביתה כי התבלבלתי מלראות אוכל כולם אומרים לי תשתני אבל זה חזק ממני זה בראש מה עושים? אני 173 שוקלת 65 כך שאני לא בתת משקל

 

[גרא.]

suzi411,לפי תאורך,משקלך נורמאלי

ביחס לגובהך..לכן אין לכאורה בסיס לאובססיה המתמדת שלך כאילו עת בסכנת עלייה במשקל..כדי להתמודד יותר בהצלחה,עם המחשבות הללו, חשוב שתצרי קשר עם קבוצת תמיכה של בנות עם בעייה דומה. למשל כאן בתפוז בפורום " הפרעות אכילה"..אם יש לך יכולת כלכלית , ומעט זמן פנוי..הצטרפות לקבוצה של שומרי משקל, בגישה זו או אחרת.,עשוייה לעזור לך לקבל את עצמך כפי שאת באמת רוצה הקבוצה תעזור לך לשמור על משקלך לאורך זמן..כמעט כמו חברת בטוח טובה.

 

[gesus]

זה באמת בראש../images/Emo54.gif

אמנם פיזית ירדת במשקל אבל "בראש" את עדיין רואה את עצמך שמנה וזה נובע מדפוסי חשיבה "שמנים" שלא משתנים גם אחרי שאת מפחיתה במשקל,את מסתכלת בראי ומחפשת איפה השמנת במקום לראות שבאופן כללי את רזה ועוד כל מיני שטויות כאלה. מניסיון של 8 שנים,תלמדי לחיות עם זה כי זה פשוט לא עובר.תתנחמי בזה ששמירה על משקל תקין ותזונה נכונה הם דברים שחשוב להקפיד עליהם כל החיים ועדיף שמירה קפדנית עליהם מאשר הזנחה שעלולה לפגוע בך מאוחר יותר (פיזית ואלי חברתית). אם את מפחדת מיצירת אובססיה לזה אז באמת מומלץ טיפול פסיכולוגי אבל כל עוד את בקו הבריאות תלמדי לחיות עם זה.

 

[פומפיה]

אני מאוד מסכימה איתך

(למעט ה"תלמדי לחיות עם זה, כי זה פשוט לא עובר - אני מאמינה שבטיפול אפשר לעבוד על דפוסי החשיבה ועל ההתנהגות הדיספונקציונלית). יש לי חברה שרזתה באופן דרסטי ושום דבר לא השתנה אצלה בראש...

 

[gesus]

תגובה לפומפיה../images/Emo54.gif

תאמיני לי שעם כל המודעות העצמית שיש לי והרצון לשנות הרגלים וצורת חשיבה בקטע הזה אני ממש סקפטי שזה יכול לעבור. אני מאמין שכל תופעה בגוף היא בחלקה פיזיולוגית ובחלקה השני פסיכולוגית וזו הדרך לניטרול הפרעות,להתמודד עם היבט אחד בנפרד ואז לאפשר ריפוי להיבט השני (מקווה שההסבר מספיק ברור). הבעיה כאן שההיבט הפיזיולוגי כבר ממזמן נרפא אבל משום מה אי אפשר להשפיע על ההיבט הפסיכולוגי. אני אתן לך דוגמא קטנה לעד כמה הבעיה קשה.בשבוע האחרון אני אוכל יותר מהרגיל ולא מתאמן.בחודשים האחרונים אני רגיל להיות במאזן קלורי שלילי אבל בשבוע האחרון קשה לי לעקוב אחרי זה ואני בטוח שאני במאזן קלורי חיובי (מצב שלילי מבחינתי).אתמול כשהייתי אצל חבר שלי ישבנו לאכול.בשלב מסוים כבר לא יכלתי לסבול את התחושה שאני אוכל ומרוב תחושת האשם שאני צריך להתאמן ולא לשבת איתו לאכול חזרתי הביתה,לבשתי בגדי ריצה וישצאתי ב-12 בלילה לריצה. שיהיה ברור,לפי נתוני המשקל והגובה שלי אני נחשב רזה (אבל אני לא מסוגל לראות או להגיד את זה על עצמי),אבל עדיין התחושה הזו,האשמה המציקה הזו לא עוזבת והחוכמה היא לדעת איך להקל על עצמך בכל מיני דרכים כמו לתת לעצמך אימון טוב פעם ביום ולאכול בצורה בריאה ומסודרת.