אהבתי את השאלה!
אומנם חברי הפורום כבר הסבו את תשומת ליבנו שקרוב לודאי מטרת השאלה היא רק להתגרות באמונת ישראל, אך כ"כ אהבתי את השאלה שלא יכולתי להתאפק מלכתוב את דעתי בעניין. ואכן הרבה מאד מהברכה שיש בלימוד התורה בדורינו צומח דוקא ע"י - ובזכות - אותם אנשים המנסים לסתור אותה ולהשפילה, שבקושיותיהם הם יוצרים אתגרים לימודיים ומצריכים את הלומדים להעמיק את הלימוד לרבדים הרבה יותר עמוקים. יש החושבים שהזמן הוא תלוי תנועה, כלומר כל המודעות שלנו לקיומו של המושג זמן ולקיומו של מימד הזמן, נובע רק מן העובדה שאנו חווים שינויים בתנועה במימד המקום והיכולת שלנו להצביע על מעבר בין תנועה אחת לתנועה שקדמה לה יוצרת את תחושת הזמן. לפי תפיסה זו ודאי שאין זמן אבסלוטי וגם לא יתכן מושג של קדושה בזמנים, כי אין מושג עצמי של הזמן, אלא הזמן הוא רק ביטוי והגדרה למעברים במימד המקום. ברגע שאנו מקבלים שיש קדושה בזמנים מסויימים, אנחנו מוכרחים גם לקבל שהזמן הוא מושג עצמי שקיים בפני עצמו ללא קשר למושגי התנועה. כלומר הזמן הוא אבסלוטי. מכאן עולה השאלה כיצד יתכן שבפועל אנו מתייחסים אל הזמנים כיחסיים אלינו ושומרים את השבת בזמנים שונים במרחבים השונים בעולם? כיוון אחד לתשובה היא ההבנה שהתורה ניתנה לבני אדם ולכן כל המצוות המופיעות בה, הם מתייחסים תמיד לאדם. ולכן אפילו הדבר האבסלוטי ביותר הלא הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, מופיע בתורה בצורה יחסית אלינו בלבד. אין לנו שום יכולת לתפוס מה הוא או מה הוא עושה, אך תמיד אנו נתייחס אליו עפ"י הדרך שבה הוא מתגלה לנו, עפ"י ההתייחסות שלו אלינו. ולכן הוא מכונה א-דני, כי מבחינתנו הוא האדון שלנו וכן כל שאר הכינויים שלו הם עפ"י היחס שלו אלינו (כגון רחום וחנון וכו') אך אין כינויים אבסלוטיים כפי מה שהוא בפני עצמו ללא קשר אלינו. וכך גם בשבת והזמנים - התורה מצווה אותנו לשמור את קדושת הזמנים כפי היחס שלהם אלינו. אין זה משנה מה היא השבת בפני עצמה, אלא רק כיצד היא באה לידי ביטוי מבחינתנו כאשר אנו פוגשים אותה. אומנם לפי תשובה זאת היינו יכולים לחשוב שאכן רבים מאיתנו שומרים את השבת בזמן שבעצם לא תואם לזמנה האמיתי, אך זו הבנה מוטעית לטעמי. כשאנו אומרים שזמן הוא אבסלוטי למה הכוונה? אם נאמר שהוא לא תלוי בתנועה וממילא לא תלוי בתנועת השמש, בזריחתה ובשקיעתה, מניין נוצרת ההגדרה לזמן של השבת? הרי מוכרחים להגיד שהזמן המקודש המכונה שבת, גם אם הוא קיים בפני עצמו ולא תלוי בתנועת השמש - עדיין מוכרחים להגיד שהוא לפחות מקביל אליה. ואז נוכל להגיד כמו שהשואל הציע שהזמן המוחלט תואם לאזור מסויים בלבד בעולם, שזה יהיה המקום אליו מיועדים מצוות התורה - ארץ ישראל ולפי זה בכל שאר העולם רק מקיימים שבת טכנית שבעצם לא תואמת לשבת האמיתית, ואכן יש אמירה שכל המצוות מתקיימות רק בארץ ישראל ומי שבחו"ל רק מקיימם כתזכורת טכנית לאופן שבו חיים בארץ ישראל. אומנם גם כך נישאר בבעיה, שהרי גם בתוך ארץ ישראל יש זמנים שונים לזריחה ולשקיעה, ולא יתכן לומר שרק סביב אופק ירושלים מקיימים את השבת, שהרי התורה ניתנה לכל ארץ ישראל. ולכן ברצוני להציע שהזמן הוא אכן אבסלוטי ועצמאי ומצד שני הוא אכן מקביל לשינויי תנועת השמש, אך לא כפי שרצינו להסביר קודם שהוא מקביל לתנועת השמש עצמה, אלא הוא מקביל לנפש האדם ולתנועה שבאדם. כשאנו אומרים שיש זמן מקודש מה הכוונה? מה המשמעות של הקדושה? נראה לומר שהכוונה היא שקורה איזשהו שינוי ואת השינוי הזה שקרה אנו מגדירים כקודש, כלומר כקרוב יותר לא-לוקים. היכן שינוי זה קורה? הזמן בפני עצמו ללא התייחסות למימד המקום והאדם הוא חסר ממשות. וממילא אין שום שינויים שיכולים לחול עליו, ולכן לא יתכן לומר על זמן שהוא מקודש, אלא אם כן אנו מקשרים אותו עם מימד אחר שיש בו ממשות ויכולים לחול בו שינויים. ואם כן אנו מוכרחים לומר שאעפ"י שהזמן הוא עצמאי, עם כל זאת, לא רק שהוא פועל במקביל למימדים אחרים כפי שטעננו קודם, אלא הוא פועל ממש בתוך המימדים אחרים ומקושר עמהם. כפי שהצענו קודם שהזמן פועל במקביל לשמש, נוכל גם להציע עכשיו שהמימד שהזמן מקושר אליו ופועל בתוכו את שינוייו הוא מימד המקום ותנועת השמש, אך גם כאן נחזור לאותה בעייתיות מסויימת שגם בארץ ישראל יש הבדלים בזמני השקיעה. ולכן נציע, כפי שהתחלנו לומר, שהמימד הנוסף שאליו הזמן מקושר ושבו הוא פועל את שינוייו הוא האדם עצמו. וביתר דיוק - האדם שבתוך מימד המקום. כלומר גם את מימד האדם אנו מקשרים בקשר פעיל עם מימד המקום, כך שהזמן המקודש חל בנפש האדם עצמו בזמן שהאדם נמצא במימד המקום בשקיעה של היום השביעי (היום השביעי מובא כאן בהקשר שלו לשינויים במקום ולא בזמן). וכך לימדונו חז"ל: "ויברך א-לוקים את יום השביעי ויקדש אותו - במה ברכו? במאור פניו של אדם. במה קידשו? במאור פניו של אדם" כלומר חז"ל מלמדים אותנו שאכן אותה "שבת" היכן היא נמצאת? - בנפשו של האדם עצמו. וכל מהותה של השבת אינה אלא נשמה יתרה שמתווספת באדם. וכל המאמר הזה שממנו למדנו (אני לפחות) ששלושת המימדים: הזמן, המקום והאדם (או בלשון חז"ל - נפש, עולם, שנה) פועלים יחדיו ומקושרים יחד ביניהם בהרמוניה, היה הרבה יותר קצר לו במקום לפתוח ממימד הזמן כנקודת מוצא, היינו פותחים לחקור את הנושא דרך האדם עצמו שהוא למעשה מרכז העולם ומימד המקום והזמן רק פועלים סביבו. אך דוקא כיוון שפתחנו ממימד הזמן הטבנו להבין, שלא השבת היא מושג אבסלוטי העומד בפני עצמו, חיצוני לאדם, "גדול עליו" ונכפה עליו מבחוץ, אלא האדם הוא העומד במרכז והשבת צומחת בו מתוכו, מתוך נימי נפשו המתחילים להאיר בקדושתם העצמית ומאירים פניו. בברכה ותודה על השאלה היפה.
