שמיכת טלאים

[נורית88]

שמיכת טלאים

בשלושת החודשים האחרונים אני משתתפת בקבוצה שנקראת healing quilt project. הקבוצה מורכבת מנשים בלבד, יהודיות נוצריות ומוסלמיות, והנושא הוא עשייה משותפת. הפגישות אינן פוליטיות. כרגע אנחנו עובדות יחד על יצירת שמיכת טלאים (מיועד גם לאלה שפחות יצירתיות!), ותוך כדי כך משוחחות, יוצרות הכרויות ומשתתפות ברצון העז של כל אמא ואשה, משני הצדדים, שילדיה יגדלו באהבה ובשלום. העשייה המשותפת שלנו יוצרת חיבורים חזקים, מעלה הרבה כאב, דמעות וגם צחוק, מאפשרת יצירת חברויות חדשות - ובעיקר פותחת את הלב. בשלב זה הקבוצה בירושלים מונה כ- 40 נשים, הנפגשות על בסיס שבועי, ואנחנו מעוניינות להתחיל קבוצה בתל-אביב. מי שמעונינת להצטרף, תוכל לשלוח לי אי-מייל ולקבל פרטים נוספים : [email protected] אשמח אם תעבירו את המידע הלאה, למי שעשויה למצוא בו עניין . יום טוב לכולנו, נורית נבו

 

[.inbal]

../images/Emo31.gif וכידוע, אין מקום טוב יותר

מפורום פמיניזם למודעה שגורסת שצריך להיות אמא ואשה כדי לפתוח את הלב. אהה, וגם לדעת לסרוג. נפלא.

 

[נויני]

בדיוק המקום

ענבל, אני חושבת שהקשר הישיר שערכת בין היוזמה שהתבשרנו עליה לבין תפקידים מסורתיים של נשים הוא שגוי, לדעתי פספסת ובגדול את "תחילתה של ידידות מופלאה" חוצת קרעים ואת יכולה לראות במלאכת הסריגה סמל לאיחוי אותם פערים. אני לא חושבת שנכון בשם הפמיניזם לקטול בצורה חד משמעית אחוות נשים שכזאת.

 

[רוני ספיר]

על דיבור מתוך הרחם

אני לא מסכימה איתך, ענבל. לא משום שאני חושבת שכל אשה אמורה להיות אם, ולא משום שאני חושבת שכל אשה אמורה לסרוג, אלא משום שבעיני, המקום הרגשי, ההורי, האכפתי, הוא מקום ששוייך חברתית לנשים באופן מסורתי, ולכן נתפס כפחות ערך, (במסגרת החשיבה הבינרית המוכרת). אחת האמירות הפמיניסטיות החשובות בעיני, היא שדברים "נשיים", יש להם מקום - לא רק בין נשים, אבל ודאי שגם ביניהן. לסריגה יש מקום, לאמהות יש מקום, וכך גם להורות גברית, לשמיכת טלאים יש מקום, לדיבור ותקשורת יש מקום, ומכל אלה, טלאים טלאים, אפשר להביא לשיפור ולחיזוק חברתי.

 

[מירה ח.]

נשים אורגות, סורגות ויוצרות חיים

ואי אפשר להתכחש לכך. העבודה בסריגה\אריגה נשית מתרחשת במעגל, שהוא המבנה הכי תומך בנשים ובעצמתן. אין הרבה דרכים טובות ואפקטיביות יותר מאשר יצירת מעגל של נשים בדיבור, הקשבה, יצירה, ושיתוף. כך עשו הנשים בשבטים המסורתיים שהכינו אוכל, רקמו, ארגו, בנו ושיתפו במעגל, וכך אנחנו גם חוזרות למקורות הכי נשיים, ללא קשר למעמד או ליוקרה שיש לזה בחברה.

 

[.inbal]

הטענה המרכזית שלי היא כנגד המשוואה

אמא ואשה = רוצות בטחון ושקט לילדים. אבות לא? עצם הגישה הזו, של ´אנחנו יוצרות את החיים ואנחנו היחידות שאכפת להן´, היא מאוד לא פמיניסטית. צריכה להיות לגיטימציה רבה יותר לגברים ולאבות, לדבר ולפעול למען עתיד טוב יותר לילדיהם. העובדה שהעשיה המשותפת מתבטאת בסריגה/תפירה היא תוספת שבמקרה הזה כן מרגיזה. ´מיועד גם לאלה שפחות יצירתיות´ זה נחמד מאוד, אבל לא מעלה את האופציה שיש נשים שבכלל לא יודעות לתפור, או חלילה וחס שיש גברים שהיו יכולים לתרום לשמיכת הטלאים.

 

[רוני ספיר]

באמת, על פניו קיימת סתירה

בין השאיפה להימנע להבדלה ואבחנה מיגדרית, ובין האמירות בדבר סיסטרהוד. האם במה שאת אומרת, ענבל, את בעצם בוחרת את הצד שלך? כלומר, את מעדיפה את העדר האבחנה הכללי, ומוכנה להקריב למענו (אולי ללא תחושת הקרבה כלל) את רעיון האחווה הנשית? (זאת לא הטחה, זאת שאלה של התעניינות, הנושא מעסיק אותי. ולא - הפעם זה לא תחקיר לשום מקום

)

 

[.inbal]

אני לא רואה בנושא האחווה הנשית

מטרה או אידאל. אני רואה בו כורח המציאות מול קהילה גברית סגורה של החברה´ מהצבא. אני רואה בו הוכחה לנשים שאפשר גם אחרת, שחברות בין נשים היא חזקה ומחזקת ולא נעיצת סכינים בגב כמו שהחברה שלנו מטפטפת. כרגע, זו מסגרת לחיזוק האמון של נשים בנשים אחרות, זה מקור של כח וגם כתובת מצויינת לקיטורים. בעולם אידאלי, אני לא רואה סיבה לאחווה מגדרית כזו, זו נראית לי סיבה לא מוצלחת במיוחד לבחור את החברות/ים שלי. אולי הטענה הזו ברורה יותר כשבוחנים אותה מהכיוון ההפוך: לא נראה לי לא לקבל מישהו לקבוצת חברות הדוקה רק בגלל שהוא גבר. בדיוק כמו שיש לי חברים שמקבלים אותי בשמחה לחברה יחסית גברית. יש נשים שעושות את ההבחנה הזו ומתמודדות עם השאלה ששאלת, אבל אני לא בטוחה שהן הרוב. העדר הולך עם הספק פמיניזם ספק פוסט-פמיניזם הזה בלי לשאול יותר מדי שאלות, לעבר יותר מדי אירגונים של ´נשים בלבד´. וכשהאירגונים האלו מבטאים את עצמם בתפירת שמיכות, זה צעד גדול אחורה.

 

[רוני ספיר]

פרט למשפט האחרון,

אני מסכימה עם הדברים - אכן, אחוות נשים נראית כמו פתרון-ביניים, עד לשלב שבו המין יפסיק לשמש בורר אכזר בנושאים רבים ושונים. אשר לביטוי באמצעות תפירת שמיכות - אני חושבת שזה ביטוי לגיטימי ככל ביטוי אחר, ושיש בו טענה, ולא כניעה לסטריאוטיפ. כמו שאמרתי למעלה, מותר, בעיני, להגיד - גם מה שנחשב נשי שווה ערך, בלי להפוך מיד פחותת ערך בעיני נשים.

 

[.inbal]

אבל הבעיה היא שוב לא עם האישה האחת

שמודעת ובוחרת להביע את עצמה בתפירה, זה בסדר. הבעיה היא עם תפירת שמיכות לשלום, בישול ארוחות לחיילים, הפגנות של ´אמהות´ ושאר הזרם הזה. הבעיה היא שלא נתקלתי בקבוצת נשים המבטאת את מה שיש להן להגיד בדרך שאינה נשית-מסורתית. הן מחזירות את עצמן למשבצת שהחברה היתה רוצה לראות אותן נשארות בה והן לא מבינות את הנזק. התחושה שלי היא שלא מדובר ביטוי עצמי אלא באופנה, שמאיימת על כולנו בגלל הרוח ה´רומנטית´ הנושבת ממנה. הרומנטיות הזו, החזרה לעבר הקסום בלי לזכור כמה מכוער היה מתחת לשמלות הגדולות. קבוצת נשים שמבטאת את עצמה בתפירה מזכירה לי את הנשים שתופרות בחדר אחד כשהגברים מדברים על מה שבאמת חשוב בחדר השני.