שמחת תורה
אמנם על שמחה זו לא נוכל לשאול- "ולשמחה מה זו עושה"? אך ראוי יהיה לשאול- מהי אותה השמחה? שמחה, כזכור, היא ביטוי של שלמות. כאשר אדם שלם, ממילא הוא שמח במעשיו, וכן ליהפך- כאשר האדם שמח, הוא מעיד על שלמות פנימית הגלומה בתוכו. השמחה אינה ביטוי חיצוני של מיחאות כפיים, ריקודים, צחוק וכו', זו לא שמחה. מן הצד השני, שמחה היא גם לאו דווקא האדם הרציני זעוף הפנים העומד ומתנדנד בזמן שכולם רוקדים סביב לספר התורה... לא אלה הכלים בהם נבחן את השמחה, כי אלה הם דברים חיצוניים, שאינם מעידים בהכרח על האדם אם שמח הוא אם לאו. (איננו צריכים לבדוק את הזולת אם ישנה בו השמחה, אך גם איננו צריכים להתרשם מפעולות חיצוניות). השמחה ביום חג זה היא ההשתלמות. אנו מסיימים לקרוא את התורה. מסיימים?! חלילה, אין סוף ואין קץ לתורה. אנחנו מתחילים מחדש. אולי יש דבר מה שפיספסתי, אולי נק' מסויימת לא התחדדה אצלי מספיק, אולי פספסתי רש"י אחד ב'שניים מקרא ואחד תרגום' ואולי הגיע הזמן ללמוד עם עוד פרשן... הקריאה החוזרת הזו, היא לא רק בשביל אחי הקטן שיתחיל השנה ללכת לביה"כ וישמע את הקריאה בפעם הראשונה. היא בשבילי. יש לי מה לחדש, יש מה להתחדש. תמיד אנו בשאיפה להשתלם, אף פעם איננו מגיעים לשלמות אבסולוטית, מחולטת, תמיד אפשר לשאוף מעלה במעלות הקודש. סיימנו את התורה? מתחילים אותה מן ההתחלה, אך איננו נשארים באותה המדרגה. עלינו קומה, אנו כבר מתבוננים בדבר ה' הקורא אלינו בצורה עמוקה יותר, בוגרת ואחראית יותר. אנו משתלמים, שואפים לשלמות. הרב צבי יהודה מביא רעיון יפיפה. כתוב בתהילים י"ט, ח' - "תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי". בגמ' נאמר כי הקב"ה אינו נותן חכמה אלא למי שכבר יש בו חכמה, כלומר, ע"מ שהקב"ה יתן לו חכמה, צריך הוא פוטנציאל מסויים ושיהיה בעל כישרון, וכך על גבי זה משרה הקב"ה רוח חכמה עליו. אולם, על התורה נאמר- "מחכימת פתי", למרות שאינו בעל כישרון, אלא הוא פתי וכסיל, התורה מחכימה אותו. ומי שרואה את התורה תמימה, דורש את התורה בשלמות- הרי היא משיבת נפש, ונותנת לו תענוג עצום, למעלה מכל עונג שאנו מכירים. יהי רצון שנזכה למשוח בשמחת החג, בצורה בשלמה באמת, לשמוח בשמחת התורה, לפזז ולכרכר כדוד מלכנו, וויעלה רצון מפלני בורא העולמים ויכונן בית מקדשנו ויבנהו במהרה בימינו, "ותחזינה עיננו בשובך לציון". חג שמח.
אמנם על שמחה זו לא נוכל לשאול- "ולשמחה מה זו עושה"? אך ראוי יהיה לשאול- מהי אותה השמחה? שמחה, כזכור, היא ביטוי של שלמות. כאשר אדם שלם, ממילא הוא שמח במעשיו, וכן ליהפך- כאשר האדם שמח, הוא מעיד על שלמות פנימית הגלומה בתוכו. השמחה אינה ביטוי חיצוני של מיחאות כפיים, ריקודים, צחוק וכו', זו לא שמחה. מן הצד השני, שמחה היא גם לאו דווקא האדם הרציני זעוף הפנים העומד ומתנדנד בזמן שכולם רוקדים סביב לספר התורה... לא אלה הכלים בהם נבחן את השמחה, כי אלה הם דברים חיצוניים, שאינם מעידים בהכרח על האדם אם שמח הוא אם לאו. (איננו צריכים לבדוק את הזולת אם ישנה בו השמחה, אך גם איננו צריכים להתרשם מפעולות חיצוניות). השמחה ביום חג זה היא ההשתלמות. אנו מסיימים לקרוא את התורה. מסיימים?! חלילה, אין סוף ואין קץ לתורה. אנחנו מתחילים מחדש. אולי יש דבר מה שפיספסתי, אולי נק' מסויימת לא התחדדה אצלי מספיק, אולי פספסתי רש"י אחד ב'שניים מקרא ואחד תרגום' ואולי הגיע הזמן ללמוד עם עוד פרשן... הקריאה החוזרת הזו, היא לא רק בשביל אחי הקטן שיתחיל השנה ללכת לביה"כ וישמע את הקריאה בפעם הראשונה. היא בשבילי. יש לי מה לחדש, יש מה להתחדש. תמיד אנו בשאיפה להשתלם, אף פעם איננו מגיעים לשלמות אבסולוטית, מחולטת, תמיד אפשר לשאוף מעלה במעלות הקודש. סיימנו את התורה? מתחילים אותה מן ההתחלה, אך איננו נשארים באותה המדרגה. עלינו קומה, אנו כבר מתבוננים בדבר ה' הקורא אלינו בצורה עמוקה יותר, בוגרת ואחראית יותר. אנו משתלמים, שואפים לשלמות. הרב צבי יהודה מביא רעיון יפיפה. כתוב בתהילים י"ט, ח' - "תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי". בגמ' נאמר כי הקב"ה אינו נותן חכמה אלא למי שכבר יש בו חכמה, כלומר, ע"מ שהקב"ה יתן לו חכמה, צריך הוא פוטנציאל מסויים ושיהיה בעל כישרון, וכך על גבי זה משרה הקב"ה רוח חכמה עליו. אולם, על התורה נאמר- "מחכימת פתי", למרות שאינו בעל כישרון, אלא הוא פתי וכסיל, התורה מחכימה אותו. ומי שרואה את התורה תמימה, דורש את התורה בשלמות- הרי היא משיבת נפש, ונותנת לו תענוג עצום, למעלה מכל עונג שאנו מכירים. יהי רצון שנזכה למשוח בשמחת החג, בצורה בשלמה באמת, לשמוח בשמחת התורה, לפזז ולכרכר כדוד מלכנו, וויעלה רצון מפלני בורא העולמים ויכונן בית מקדשנו ויבנהו במהרה בימינו, "ותחזינה עיננו בשובך לציון". חג שמח.
