במפגש השני
שיקפתי את המצב- שבזמן אמת = אין לחץ, הוא טוען שהמוטיבציה שלו לשבת ולעשות את המטלות היא מתחת ל 0. שאלתי אותו אם לדעתו ניתן להתאמן כשאין שום מוטיבציה. הוא אמר שזו פעם ראשונה שהוא אומר בקול שאין לו מוטיבציה לכך. שאלתי אותו כיצד הוא מרגיש. הוא הרגיש מאוד רע ואמר שהוא מרגיש חוסר תקווה והוא לא יודע מה לעשות כדי להעלות את המוטיבציה. כדי לתת תקווה, אמרתי לו שהוא מגיע לאימון ובזמן (אינו מאחר) וכנראה שיש בו רצון כן לקחת אחריות. ביקשתי ממנו לרשום חמישה דברים שמוטיבציה היא הסמפטום להם וגם ביקשתי שיעלה שמונה סיבות מדוע זה טוב עבורו לעשות את המטלות בזמן (כשאין לחץ עדיין). לאחר מכן ביקשתי שירשום את המטלות שיש לו להגיש. הייתה מטלה אחת שהוא היה צריך להגיש לפני סופ"ש ועוד מספר מטלות לשבוע שלאחריו. אמרתי שהחוזה שלו עם האימון, עם עצמו, הוא לעשות את העבודה הזו לפני מוצ"ש, ושאני רוצה שהוא יסמס לי אחרי שהוא מגיש. הוא סימס לי כשהוא הגיש ובפגישתינו השלישית הוא סיפר על כל מה שעבר עליו, על הסוויץ שהוא עושה עכשיו, הוא אמר שזה ממש לא קל לעשות סוויץ שכזה (בשביל זה אני פה עכשיו- כדי ללוות אותו בדרכו החדשה). כבר הייתה גם פגישה רביעית, בה הוא סיפר שהוא עדיין עומד בלוח הזמנים שהציב לעצמו, למרות שיש קשיים ופיתויים. בעיני הוא הבין את החשיבות שבעניין, הוא סיפר שהוא ממש מרגיש שמתאים לו וטוב לו האופן הזה של הכנת עבודות- ללא לחץ, להגיש בזמן (הוא אפילו הגיש לפני הזמן) ולזכות בחופש בלי תחושות מועקה שיש מלא עבודות לעשות.
