שמו"ניקים חזק....
שמו"צניקים יקרים חזק! כנראה שלאף אחד כבר לא אכפת; לא אכפת מעתיד, לא אכפת מהחינוך של דור העתיד, לא אכפת מציוויונה של ארץ ישראל. חיכינו וחיכינו וסוף כל סוף הגיעה הבשורה: "המורים יקבלו צו מניעה לשביתה". בית הדין לעבודה הישראלי הוא שלוחה מרכזית ברשות השופטת, שאחראי לדאוג לכך שה"טוהר" של מדינתינו ישאר, שאחראי לכך שהעתיד יהיה טוב יותר, בעזרת חוקים שמונעים הפרות של זכויות עובדים, שאחראי לכך שעובדים יקבלו את מה שמגיע להם (גם מבחינת שכר וגם מבחינת תנאים עבודה). אפילו מערכת משפטית זאת כבר סוטה מדרכה. כבר קשה לי להבין מה למעשה אנחנו רוצים, קשה לי להבין אם בכלל מדינת ישראל מעוניינת בשיפור השגי תלמידים, או בשיפור היחסי שבין אדם לחברו. קשה לי להבין אם אנחנו רוצים חברה מתוקנת, או חברה שכל אחד לעצמו - וחסל! אוקיי, כנראה שהשביתה נגמרת, כבוד השופט החליט לאזוק את המורים שלנו באזיקים שעשויים לא מפלדה, אלא עשויים מאדישות! ואדישות חזקה יותר מפלדה. אבל אל ייאוש. כמו שפלדה אפשר לנתץ, כך גם אפשר לאדישות. וכאן מגיע התפקיד שלנו, בתור נוער שחושב, נוער שעושה, נוער שמבין. אני לא רוצה ללמוד אצל אסיר, או אצל עבד. אני אפילו לא רוצה ללמוד אצל מורה... מצטער שאני כל כך שאפתן, אבל אני שואף גבוה - אני רוצה ללמוד אצל מחנך. המחנך שלי הוא אדם שמעניק לי קצת יותר מפרטים בהיסטוריה, מתמטיקה או 5 יח"ל במזגנות. המחנך שלי גם אחראי להעניק לי קצת יותר, ללמד אותי קצת על אקטואליה, על המצב בארץ, על זכויות וחובות, על נתינה ותרומה לזולת, על ערכים, על ציונות וסמלים יהודיים. נמאס כבר מרק אותיות ומספרים!!! אז מה אני מתכוון לעשות? משהו קטן בלבד, משהו שאני מסוגל לעשות, התרומה הקטנה שלי לחברה הישראלית. אני אוסף את החברים שלי ומארגן בשני השערים של הכניסה לבית הספר שלי הפגנות ביום הראשון ללימודים, אני מתכוון לעמוד בשער הכניסה, ולהסביר לתלמידים לאן הם נכנסים, ומה המצב בו נמצאים המורים שיעמדו מולם. אני מתכוון להראות להם שגם אנחנו התלמידים יכולים לעשות. המורים שלנו מנועים מלשבות, ואם השביתה תעצר לפני הסכם כולל והגיוני וללא משא ומתן רציני, אני ישבות בשביל המורים שלי (אני לא רוצה לראות אותם בכלא או מובטלים). כבר לא אכפת לי מהתעודת בגרות שלי, החודשיים האלה גרמו לי לחשוב על סדר העדיפויות שלי. אני רוצה שהילדים שלי (יש עוד זמן) ילמדו ברמה גבוהה משלי, אני רוצה להגיע למצב שהילדים שלי יקבלו בבית הספר, דברים שאני יכולתי לקבל רק בתנועה. עם התעודת בגרות אני אסתדר, זה לא הכל בחיים! אז לסיכום... תתאגנו כולם, בנות ובני נוער, תשבתו, אם לא אנחנו אז מי?! חזק ואמץ ובשאיפה לעתיד טוב יותר, ידיד אראל, השומר הצעיר, שכבת שומריה בי"ס אורט "מגדים" כרמיאל
שמו"צניקים יקרים חזק! כנראה שלאף אחד כבר לא אכפת; לא אכפת מעתיד, לא אכפת מהחינוך של דור העתיד, לא אכפת מציוויונה של ארץ ישראל. חיכינו וחיכינו וסוף כל סוף הגיעה הבשורה: "המורים יקבלו צו מניעה לשביתה". בית הדין לעבודה הישראלי הוא שלוחה מרכזית ברשות השופטת, שאחראי לדאוג לכך שה"טוהר" של מדינתינו ישאר, שאחראי לכך שהעתיד יהיה טוב יותר, בעזרת חוקים שמונעים הפרות של זכויות עובדים, שאחראי לכך שעובדים יקבלו את מה שמגיע להם (גם מבחינת שכר וגם מבחינת תנאים עבודה). אפילו מערכת משפטית זאת כבר סוטה מדרכה. כבר קשה לי להבין מה למעשה אנחנו רוצים, קשה לי להבין אם בכלל מדינת ישראל מעוניינת בשיפור השגי תלמידים, או בשיפור היחסי שבין אדם לחברו. קשה לי להבין אם אנחנו רוצים חברה מתוקנת, או חברה שכל אחד לעצמו - וחסל! אוקיי, כנראה שהשביתה נגמרת, כבוד השופט החליט לאזוק את המורים שלנו באזיקים שעשויים לא מפלדה, אלא עשויים מאדישות! ואדישות חזקה יותר מפלדה. אבל אל ייאוש. כמו שפלדה אפשר לנתץ, כך גם אפשר לאדישות. וכאן מגיע התפקיד שלנו, בתור נוער שחושב, נוער שעושה, נוער שמבין. אני לא רוצה ללמוד אצל אסיר, או אצל עבד. אני אפילו לא רוצה ללמוד אצל מורה... מצטער שאני כל כך שאפתן, אבל אני שואף גבוה - אני רוצה ללמוד אצל מחנך. המחנך שלי הוא אדם שמעניק לי קצת יותר מפרטים בהיסטוריה, מתמטיקה או 5 יח"ל במזגנות. המחנך שלי גם אחראי להעניק לי קצת יותר, ללמד אותי קצת על אקטואליה, על המצב בארץ, על זכויות וחובות, על נתינה ותרומה לזולת, על ערכים, על ציונות וסמלים יהודיים. נמאס כבר מרק אותיות ומספרים!!! אז מה אני מתכוון לעשות? משהו קטן בלבד, משהו שאני מסוגל לעשות, התרומה הקטנה שלי לחברה הישראלית. אני אוסף את החברים שלי ומארגן בשני השערים של הכניסה לבית הספר שלי הפגנות ביום הראשון ללימודים, אני מתכוון לעמוד בשער הכניסה, ולהסביר לתלמידים לאן הם נכנסים, ומה המצב בו נמצאים המורים שיעמדו מולם. אני מתכוון להראות להם שגם אנחנו התלמידים יכולים לעשות. המורים שלנו מנועים מלשבות, ואם השביתה תעצר לפני הסכם כולל והגיוני וללא משא ומתן רציני, אני ישבות בשביל המורים שלי (אני לא רוצה לראות אותם בכלא או מובטלים). כבר לא אכפת לי מהתעודת בגרות שלי, החודשיים האלה גרמו לי לחשוב על סדר העדיפויות שלי. אני רוצה שהילדים שלי (יש עוד זמן) ילמדו ברמה גבוהה משלי, אני רוצה להגיע למצב שהילדים שלי יקבלו בבית הספר, דברים שאני יכולתי לקבל רק בתנועה. עם התעודת בגרות אני אסתדר, זה לא הכל בחיים! אז לסיכום... תתאגנו כולם, בנות ובני נוער, תשבתו, אם לא אנחנו אז מי?! חזק ואמץ ובשאיפה לעתיד טוב יותר, ידיד אראל, השומר הצעיר, שכבת שומריה בי"ס אורט "מגדים" כרמיאל
