שלשום

[סְקָאלִי]

ברוכה הבאה, דבי!

אני שמחה שמצאת לך דרך לשמור על אימא בחייך. עצם זה שאת מרגישה שהיא מסתכלת עליך ודואגת לך ... נותן נחמה ומאפשר לך לשלב אותה במימד אחר בחייך. את מוזמנת להישאר ולשתף, ככל שיתאים לך.

 

[לולי80]

שלשום

חזרתי מהעבודה בלילה(כל השבוע עבדתי כפולות), כולי שפוכה מעייפות, בן זוגי היה במילואים, אז אני נרדמת עם הטלוויזיה פתוחה תמיד, (לא יכולה לישון לבד...) היה פרק של "סקס והעיר הגדולה", אמא של מירנדה מתה... בכיתי. הייתי היום בשדה התעופה, אחותו של בן זוגי חזרה מחו"ל לאחר כמעט שנה של טיולים. עמדנו שם וחיכינו הוא אני וההורים המתרגשים... לקח זמן עד שהיא יצאה... ביינתים יצאו בנות אחרות שחזרו מטיול מי יודע של כמה זמן... ושם במקום ההוא שכתוב אין כניסה לא לעבור, בעוד הבנות מתקדמות עם העגלות, רצו אליהן (כל אחת לחוד) האמהות שלהן שהכיתוב של האין כניסה פשוט לא חל עליהן.... רצו וחיבקו ולא עזבו... ואני שם מביטה... כ"כ לבד.... ואז היא יצאה כולה מחויכת וגם אנחנו.. וגם אמא שלה... שבזמן שהיא לא הייתה היתה גם שלי... רצה אליה... והיא כבר לא שלי.... חזרנו הביתה... ועל המיטה שלה חיכו לה מתנות מאמא שלה, עטופות יפה נוצצות מחכות רק לה...

 

[הוקוס פוקוס1]

גמאני ראיתי את הפרק

וגם אני בכיתי. המדהים הוא שכאשר הפרק הזה שודר לראשונה (לפני 3-4 שנם בערך) אמא ואני ראינו אותו יחד! היינו רואות את כל הפרקים יחד.. ועכשיו ראיתי את זה בלעדיה ובכיתי.. אני מאמינה שאמא של בן זוגך לא תפסיק להיות קצת "אמא שלך" גם עכשיו אחרי שהיא חזרה. מאמינה שיהיה טוב. שתהיי מאושרת.

 

[איחוד האחת]

היי לולי

אם היא היתה שם עבורך בזמן שהיא לא היתה... היא תמשיך להיות שם גם הלאה... את יכולה לבנות מערכת יחסים שונה... אחרת... ואני בטוחה שהיא תהיה שם בשבילך גם אם קצת אחרת ממה שהיית רוצה ... אל תפלי "לבור" הזה... אל תיעצבי... הצטרפי אליהן אל תעמדי מהצד...

 

[SSnow]

גמאני חדשה (בעקבות הכתבה)

היי אני חדשה בפורום ואני לא יודעת אם אני אתמיד כאן כי אין לי נטיה כזאת, בכל מצב רציתי להגיד שגם אני ראיתי את הפרק וגם אני בכיתי, הבעיה שלי שאני בוכה תמיד בסרטים ולא משנה באיזה הקשר (זה לא היה לפני מותה של אימי, אני לא בכיתי בשום סרט לפני זה) אבל היום מספיק שאני אראה את הפרסומת של 013 על שיחות לחו"ל ( עם הילד הקטן ) כדי שאני אתחיל לבכות כך שאני לא חושבת שזה קשור לאובדן של מירנדה, אלא בעיה שלי. בכל מצב אני לא מרגישה מוכנה מדי לחשוף את סיפורי כרגע, הדבר היחידי שאני יכולה להגיד ואני יודעת שאולי זאת עמדה שיפוטית אז אני מתנצלת, אבל אני לא מאמינה בקבוצות תמיכה וכאלה כי אני חושבת שכל אחד חווה כאב של אובדן וכל סיפור הוא שונה ולא יכול להידמות לאחר, וכמה אנוכי מדי אבל אני עדיין חושבת שלא ניתן להשוות בין מיקרים ואולי אני גם חושבת שהמקרה שלי הכי גרוע, אבל רוב הסיכויים שזה סתם רחמים עצמיים, אף פעם לא הייתי כזאת אנוכית, אבל משהו בי נשבר כשאמי נפטרה ואני לא מוצאת דרך לתקן את זה בכל מצב אני לא יכולה להמשיך עכשיו ולכן אני אסיים בזאת, אולי אני אחזור ואולי לא, תודה לכן בכל זאת ואני מאחלת לכן כוח וכל דבר אחר שיכול לעזור, כי אני יודעת כמה נורא הכאב וכמה מעטה התמיכה...

 

[סְקָאלִי]

סנואו,

תרגישי חופשיה להכינס מתי שנוח לך. תראי בעצמך אם מתאים לך או לא. אין גם חובה לחשוף את סיפורך כרגע, או בכלל. הכלל הוא שמשתפים במידה שמרגישים בה נוח.

 

[תאירי את אושרך]

מבינה לליבך../images/Emo24.gif

שלום לך! איני יודעת בת כמה את לא שזה חשוב שאת בודדה במערכה ללא אמא. אני בת 28, איבדתי את אימי בגיל 16. גיל הטיפש עשרה שעד היום אבד לי ולא חוויתי מעולם. כשהייתי הוכת לחברות הביתה והייתי רואה אותן מתרפקות בזרועות אימן, אולות מהאוכל שבשלו במיוחד עבורן,,, ואת יודעת הרשימה לא נגמרת, ליבי היה ניצבת

אך יקירתי אני לא יודעת אם זה טוב או לא אך עם השנים למדתי להדחיק ולהבין שאני צריכה להתמודד ולא להעצב בכל פעם שאני רואה אם ובת בבית קפה, בחנות בגדים או אפילו מתחת לחופה, כי כל חיי אראה אם ובת בסיטואציוצת שונות ומרובות, וזה עצוב תמיד עצוב. היי שלום יקירתי...