שלןם לכולם
שלום לחברי הפורום, אני עוקב אחרי הפורום זמן רב והחלטתי להשתתף כדי לעודד את החברים פה, ובעיקר את המתבגרים בקשר לעתיד: עבודה, חברה... בצל הגמגום. אני בן 40 ומגמגם מגיל 4 או יותר נכון מאז שאני זוכר את עצמי. הגמגום משתנה בחומרתו: גמגום קל ביום יום שמתגבר לבינוני ואפילו יותר מזה תחת לחץ. כל החוויות המתוארות בפורום של מגמגמים מול חברה לא מגמגמת (השפלות, חוסר הבנה חוסר סבלנות) עברו עלי. ובכל זאת...אני נשוי עם שתי בנות מקסימות, דוקטור לפיזיקה ועובד בחברת הייטק. המעבר מצעיר חושש למבוגר נאבק (אין מה לעשות, לחיות עם גמגום זה מאבק יומיומי) התרחש באמצע שנות העשרים שלי. הבנתי שאני ורק אני אחראי לחיי והתחלתי להיאבק בכל החזיתות. אילצתי את עצמי לטלפן (היה לי פחד נוראי מהטלפון. המכשיר היה מושא שנאתי הגדול ביותר ובדרך כלל חברים ומשפחה הרימו טלפונים בשמי) פעמים ראשונות היו נוראיות אבל עם הזמן זה השתפר והיום אני לא חושב על זה בכלל. לא שאני לא מגמגם בטלפון, אבל זה לא מפריע לי, ושמתי לב שהצד השני לא שם לב לזה בצורה מודגשת כמוני. אילצתי את עצמי לדבר ולא לשתוק ולא לתת לגמגום להפריע לי להשיג את מטרותיי. הדבר היחידי שויתרתי עליו בגלל הגמגום היה קורס קצינים בצבא. לא שאני גיבור. המשברים היו רבים -הרבה לילות ללא שינה עם הרבה בכי. היו גם ויתורים קטנים שאכלו אותי מבפנים כי אי אפשר להיות חזק כל הזמן, אבל השתדלתי לא לוותר בדברים הגדולים. בגיל 30 הייתי בטיפול של שנה אצל איבון אדלר-קלינאית תקשורת שעזרה לי מאוד בנושא ספציפי של העברת הרצאות (חלק הכרחי ומפחיד למדי גם ללא מגמגמים בדוקטורט). באופן כללי אני מגמגם היום כמו שגימגתי תמיד אלא שבגלל הביטחון העצמי שהגיע עם השנים, רצף הדיבור השתפר ולדעתי זה מה שחשוב. עם נתקעים במילה זה לא משנה כל עוד מצליחים להגיד את מה שרוצים. יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל לא הכל בבת אחת... המסר העיקרי לצעירים הוא שתתעודדו, החיים עוד לפניכם ואפשר להגיע רחוק גם עם הגמגום. קל זה לא אבל זה משתלם. וכאשר יש משפחה חברים ועבודה אפשר לעבור ימים שלמים בלי שחושבים בכלל על הגמגום. אשמח לעזור ולענות על שאלות
שלום לחברי הפורום, אני עוקב אחרי הפורום זמן רב והחלטתי להשתתף כדי לעודד את החברים פה, ובעיקר את המתבגרים בקשר לעתיד: עבודה, חברה... בצל הגמגום. אני בן 40 ומגמגם מגיל 4 או יותר נכון מאז שאני זוכר את עצמי. הגמגום משתנה בחומרתו: גמגום קל ביום יום שמתגבר לבינוני ואפילו יותר מזה תחת לחץ. כל החוויות המתוארות בפורום של מגמגמים מול חברה לא מגמגמת (השפלות, חוסר הבנה חוסר סבלנות) עברו עלי. ובכל זאת...אני נשוי עם שתי בנות מקסימות, דוקטור לפיזיקה ועובד בחברת הייטק. המעבר מצעיר חושש למבוגר נאבק (אין מה לעשות, לחיות עם גמגום זה מאבק יומיומי) התרחש באמצע שנות העשרים שלי. הבנתי שאני ורק אני אחראי לחיי והתחלתי להיאבק בכל החזיתות. אילצתי את עצמי לטלפן (היה לי פחד נוראי מהטלפון. המכשיר היה מושא שנאתי הגדול ביותר ובדרך כלל חברים ומשפחה הרימו טלפונים בשמי) פעמים ראשונות היו נוראיות אבל עם הזמן זה השתפר והיום אני לא חושב על זה בכלל. לא שאני לא מגמגם בטלפון, אבל זה לא מפריע לי, ושמתי לב שהצד השני לא שם לב לזה בצורה מודגשת כמוני. אילצתי את עצמי לדבר ולא לשתוק ולא לתת לגמגום להפריע לי להשיג את מטרותיי. הדבר היחידי שויתרתי עליו בגלל הגמגום היה קורס קצינים בצבא. לא שאני גיבור. המשברים היו רבים -הרבה לילות ללא שינה עם הרבה בכי. היו גם ויתורים קטנים שאכלו אותי מבפנים כי אי אפשר להיות חזק כל הזמן, אבל השתדלתי לא לוותר בדברים הגדולים. בגיל 30 הייתי בטיפול של שנה אצל איבון אדלר-קלינאית תקשורת שעזרה לי מאוד בנושא ספציפי של העברת הרצאות (חלק הכרחי ומפחיד למדי גם ללא מגמגמים בדוקטורט). באופן כללי אני מגמגם היום כמו שגימגתי תמיד אלא שבגלל הביטחון העצמי שהגיע עם השנים, רצף הדיבור השתפר ולדעתי זה מה שחשוב. עם נתקעים במילה זה לא משנה כל עוד מצליחים להגיד את מה שרוצים. יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל לא הכל בבת אחת... המסר העיקרי לצעירים הוא שתתעודדו, החיים עוד לפניכם ואפשר להגיע רחוק גם עם הגמגום. קל זה לא אבל זה משתלם. וכאשר יש משפחה חברים ועבודה אפשר לעבור ימים שלמים בלי שחושבים בכלל על הגמגום. אשמח לעזור ולענות על שאלות
