sharonhaimov16
New member
שלמה בן יוסף ז"ל
אומנם פיספסנו בכמה ימים, אבל יש צורך להזכיר, ב28.06.2007 מלאו 69 שמה להוצאתו של "הרוג מלכות ראשון", ההרוג הראשון בעולי הגרדום. שלמה בן-יוסף נולד ב-ל' בניסן תרע"ג, 7.5.1913 בעיר לוצק בפולין. הוריו היו עניים ויראי שמיים. מחמת המצוקה הכלכלית נאלץ להפסיק את לימודיו ב"חדר" ונרתם לעול העבודה. ב-1928 כבש אותו רעיון בית"ר, והוא הצטרף לשורותיה. במועדון התנועה השלים את ידיעותיו היסודיות, למד את דברי ימי עם ישראל ואת רעיונות התנועה. הוא מצא בהם את יעודו ומסר להם את חייו. מעל מיטתו תלה את תמונות ז'בוטינסקי ותרומפלדור, ועל מדיו החדשים כל גאוותו. הוא נעשה סמל לכל הבית"רים במסירותו לעבודה ומילוי תפקידו. הייתה לו סיסמא: "לטאטא את המועדון פעם אחת, חשוב יותר מלהשמיע 'דרשות' מהפכניות הרבה". בתרצ"ו (ספטמבר 1937) הוא מגשים את חלומו ואת ייעודו ועולה לארץ ישראל בספינה קטנה, בעלייה בלתי לגאלית. בלי סרטיפיקט (היתר עליה), בחברת קבוצת בית"רים, שבר את ההסגר הבריטי. עם בואו הוא מצטרף אל פלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה ומתבלט כפועל הטוב ביותר מבין חבריו. הוא עסק בעבודות הטבק המפרכות ובמטעי הזיתים תוך התלהבות, ובמכתביו לאימו תיאר רק את הדברים היפים והנעימים. אך אושרו לא היה שלם בארץ, ועד מהרה שקע גם הוא בתוגת הדיכאון של ימי הדמים בארץ. אותן שנים הן שנות המאורעות, 1936-1939 תרצ"ו-תרצ"ח, בהם דם יהודי נשפך בידי הכנופיות הערביות, השלטון הבריטי מעלים עין, ומוסדות היישוב העברי נוקטים מדיניות "הבלגה". דם יהודי נשפך מידי יום - והיישוב מחריש. שלמה בן-יוסף ושניים מחבריו לפלוגה - שלום ז'ורבין ואברהם שיין - לא רצו ולא יכלו להבליג. ב-16 באפריל הותקפה בירי מכונית ובה חמישה חברי "ההגנה", ונהרגו שלושה מנוסעיה, ובהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת בית"ר בראש פינה, והיה חברו הטוב של בן יוסף מזה שנים. מעשי הרצח עוררו סערה ביישוב, ובמיוחד בקרב חברי בית"ר בראש פינה. ואז קרה מקרה שעורר אותם לפעול- הערבים עצרו מונית בכביש עכו-צפת,רצחו בדם קר חמישה יהודים, אנסו צעירה יהודייה ואח"כ ביתרו את גופתה לגזרים. ב-כ' בניסן תרצ"ח (21.4.38) ללא ידיעת ואישור מפקד האצ"ל במקום, יצאו השלושה לפעולת תגובה בגליל - פגיעה באוטובוס ערבי שבין היתר אנשי כנופיות עשו בו שימוש. האמצעים היו דלים והפעולה לא הצליחה. השלושה הסתתרו במערה סמוכה (הקרויה עד היום "מערת שלמה בן יוסף", ובה יש כיום מוזיאון קטן), אך רועים ערבים שרעו באזור גילו את השלושה מסתתרים, שלמה בן-יוסף ושני חבריו נתפסו, הועמדו ע"י הבריטים למשפט, כנגד השלושה הוגש כתב אישום באשמת החזקת נשק, וכן בכוונה לגרום למוות באמצעות הנשק שהחזיקו. העונש המנדטורי על עבירות אלו היה מוות, ושלמה בן-יוסף נידון למוות. לאחר הוצאת פסק הדין קם בן יוסף וקרא: "תחי המדינה העברית על שתי גדות הירדן". הוא התנגד בתוקף לבקשות החנינה הרבות ודחה תכנון של האצ"ל להבריחו מן הכלא - מנימוק שיהא זה חילול שם ישראל, שיגידו שמתוך פחדנות בורחים מהגרדום. וכל זאת כדי לקבוע את דמות הלוחם העברי הלוחם ללא חת, המקריב את בהדר את חייו למען עמו ומולדתו. על הכותל בצינוק הוא חורט את מילותיו של זאב ז'בוטינסקי :" למות או לכבוש את ההר". בארץ כולה חרד היישוב לגורלו, העבודה הושבתה במקומות רבים, תפילות ותחנונים הועלו בבתי כנסת בישראל ובתפוצות. ב-ל' בסיוון תרצ"ח (29.6.38) הועלה שלמה בן-יוסף לגרדום בכלא עכו, כשהוא צועד אל חבל התלייה, ושירת ה"התקווה" על שפתיו. רחובות בירושלים, בת ים, תל אביב, חיפה, פתח תקווה, באר שבע ואשדוד נקראים על שמו. ובאופן מפתיע, ביוני 2005 נמצאה צוואתו של בן יוסף, שנרשמה על דפי ספר מספריית הכלא, ונשמרה בבית פרטי במשך שישים ושבע שנים, מבלי שאיש ידע על כך. בצוואה נרשם: "כלום אין לי, כלום איני רוצה בשבילי. הכול לעם - לעם ישראל. שלמה בן יוסף. ראש פינה" שלמה בן יוסף היה בן 25 במותו. לקריאה נוספת על שלמה בן יוסף: גלילה רון־פדר-עמית, לכבוש את ההר: סיפורו של שלמה בן-יוסף, תל אביב 1993. דוד תדהר, האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך רביעי, עמ' 1764-1766.
אומנם פיספסנו בכמה ימים, אבל יש צורך להזכיר, ב28.06.2007 מלאו 69 שמה להוצאתו של "הרוג מלכות ראשון", ההרוג הראשון בעולי הגרדום. שלמה בן-יוסף נולד ב-ל' בניסן תרע"ג, 7.5.1913 בעיר לוצק בפולין. הוריו היו עניים ויראי שמיים. מחמת המצוקה הכלכלית נאלץ להפסיק את לימודיו ב"חדר" ונרתם לעול העבודה. ב-1928 כבש אותו רעיון בית"ר, והוא הצטרף לשורותיה. במועדון התנועה השלים את ידיעותיו היסודיות, למד את דברי ימי עם ישראל ואת רעיונות התנועה. הוא מצא בהם את יעודו ומסר להם את חייו. מעל מיטתו תלה את תמונות ז'בוטינסקי ותרומפלדור, ועל מדיו החדשים כל גאוותו. הוא נעשה סמל לכל הבית"רים במסירותו לעבודה ומילוי תפקידו. הייתה לו סיסמא: "לטאטא את המועדון פעם אחת, חשוב יותר מלהשמיע 'דרשות' מהפכניות הרבה". בתרצ"ו (ספטמבר 1937) הוא מגשים את חלומו ואת ייעודו ועולה לארץ ישראל בספינה קטנה, בעלייה בלתי לגאלית. בלי סרטיפיקט (היתר עליה), בחברת קבוצת בית"רים, שבר את ההסגר הבריטי. עם בואו הוא מצטרף אל פלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה ומתבלט כפועל הטוב ביותר מבין חבריו. הוא עסק בעבודות הטבק המפרכות ובמטעי הזיתים תוך התלהבות, ובמכתביו לאימו תיאר רק את הדברים היפים והנעימים. אך אושרו לא היה שלם בארץ, ועד מהרה שקע גם הוא בתוגת הדיכאון של ימי הדמים בארץ. אותן שנים הן שנות המאורעות, 1936-1939 תרצ"ו-תרצ"ח, בהם דם יהודי נשפך בידי הכנופיות הערביות, השלטון הבריטי מעלים עין, ומוסדות היישוב העברי נוקטים מדיניות "הבלגה". דם יהודי נשפך מידי יום - והיישוב מחריש. שלמה בן-יוסף ושניים מחבריו לפלוגה - שלום ז'ורבין ואברהם שיין - לא רצו ולא יכלו להבליג. ב-16 באפריל הותקפה בירי מכונית ובה חמישה חברי "ההגנה", ונהרגו שלושה מנוסעיה, ובהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת בית"ר בראש פינה, והיה חברו הטוב של בן יוסף מזה שנים. מעשי הרצח עוררו סערה ביישוב, ובמיוחד בקרב חברי בית"ר בראש פינה. ואז קרה מקרה שעורר אותם לפעול- הערבים עצרו מונית בכביש עכו-צפת,רצחו בדם קר חמישה יהודים, אנסו צעירה יהודייה ואח"כ ביתרו את גופתה לגזרים. ב-כ' בניסן תרצ"ח (21.4.38) ללא ידיעת ואישור מפקד האצ"ל במקום, יצאו השלושה לפעולת תגובה בגליל - פגיעה באוטובוס ערבי שבין היתר אנשי כנופיות עשו בו שימוש. האמצעים היו דלים והפעולה לא הצליחה. השלושה הסתתרו במערה סמוכה (הקרויה עד היום "מערת שלמה בן יוסף", ובה יש כיום מוזיאון קטן), אך רועים ערבים שרעו באזור גילו את השלושה מסתתרים, שלמה בן-יוסף ושני חבריו נתפסו, הועמדו ע"י הבריטים למשפט, כנגד השלושה הוגש כתב אישום באשמת החזקת נשק, וכן בכוונה לגרום למוות באמצעות הנשק שהחזיקו. העונש המנדטורי על עבירות אלו היה מוות, ושלמה בן-יוסף נידון למוות. לאחר הוצאת פסק הדין קם בן יוסף וקרא: "תחי המדינה העברית על שתי גדות הירדן". הוא התנגד בתוקף לבקשות החנינה הרבות ודחה תכנון של האצ"ל להבריחו מן הכלא - מנימוק שיהא זה חילול שם ישראל, שיגידו שמתוך פחדנות בורחים מהגרדום. וכל זאת כדי לקבוע את דמות הלוחם העברי הלוחם ללא חת, המקריב את בהדר את חייו למען עמו ומולדתו. על הכותל בצינוק הוא חורט את מילותיו של זאב ז'בוטינסקי :" למות או לכבוש את ההר". בארץ כולה חרד היישוב לגורלו, העבודה הושבתה במקומות רבים, תפילות ותחנונים הועלו בבתי כנסת בישראל ובתפוצות. ב-ל' בסיוון תרצ"ח (29.6.38) הועלה שלמה בן-יוסף לגרדום בכלא עכו, כשהוא צועד אל חבל התלייה, ושירת ה"התקווה" על שפתיו. רחובות בירושלים, בת ים, תל אביב, חיפה, פתח תקווה, באר שבע ואשדוד נקראים על שמו. ובאופן מפתיע, ביוני 2005 נמצאה צוואתו של בן יוסף, שנרשמה על דפי ספר מספריית הכלא, ונשמרה בבית פרטי במשך שישים ושבע שנים, מבלי שאיש ידע על כך. בצוואה נרשם: "כלום אין לי, כלום איני רוצה בשבילי. הכול לעם - לעם ישראל. שלמה בן יוסף. ראש פינה" שלמה בן יוסף היה בן 25 במותו. לקריאה נוספת על שלמה בן יוסף: גלילה רון־פדר-עמית, לכבוש את ההר: סיפורו של שלמה בן-יוסף, תל אביב 1993. דוד תדהר, האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך רביעי, עמ' 1764-1766.