שלילי ודיכאון.
למה? למה? למה? למה?
אוף עם המחזור הזה. הגיע אחרי 10 ימים בלבד.
אוף.
אין לי מילים ואין לי כוחות.
ממש ממש האמנתי. מכירות את הרגע שאת פשוט לא מאמינה למראה עינייך כשאת הולכת לשירותים ופתאום דימום? כי היית באופוריה וכבר חלמת על שמות לילד? כי לא נרדמת לילות שלמים והרגשת שהציצי כואב, הבטן דוקרת, והכול במקום הנכון? ועוד בסבב בלי הורמונים! חשבתי לעצמי שלא ייתכן שזה חלום... אבל החלום התנפץ.
אתמול היינו בטיול, כולן אבל כולן היו עם בטן, אחת חודש כזה ואחת חודש אחר והן קורנות מאושר. החיות מזדווגות מסביב, החתולות השכונתיות ממליטות והיונים בונות קנים ומטילות ביצים.
רק אני פאקינג עם בטן שטוחה.
היחידה בעולם...
אז אתמול ראיתי בטיול את כל הבטנים הנפוחות האלו ואני נשבעת שעלו דמעות אושר בעיניי מאחורי משקפי השמש, כי "ידעתי שאני בהיריון גם" (כמה מפגרת את יכולה להיות???). הקפדתי לא לשתות הרבה קפה, לא להרים דברים כבדים ואפילו (חה!!!) הזמנתי עוזרת פעם בשבוע במקום פעם בשבועיים, כדי לא להתאמץ. כאילו, כמה בנאדם יכול לחיות בסרט?!?! סיפרתי לשתי חברות שלי שהפעם אני מרגישה את זה, שיגעתי את בן הזוג שזה זה, והייתי סנטימטר מלפלוט בעבודה כמה אני מאושרת. חשבתי שאין מצב שבחודש אביבי זה לא יצליח לי! הכול שטויות! לא שווה כלום! הכול זוועה כל כך שנדמה שאני בחלום רע!
ויום העצמאות... חברים רחוקים הזמינו לעשות על האש אצלם עם המון חברים שלהם שאני לא מכירה, מדובר בעדת ילדים ותינוקות ונשים הרות שכולן כבר או עם שניים, או בסיבוב שלישי! אני כל כך מרחמת על עצמי ודומעת כשאני חושבת שעמדתי ללכת לשם עם "ידיעה" שבבטן יש לי משהו על האש גם... איזה חיים אלה! מה אני אשמה מה אלוהים שונא אותי! הוא מתעב אותי ומלגלג עלי! אני חושבת לא ללכת לשום מקום ביום העצמאות... חשבתי להזמין חברה אחרת, אחת שמבינה, עם המשפחה שלה לארוחת צהריים אינטימית והיא יודעת לפחות מה עובר עלי... לפחות בלי שאלות נו מתי היריון... בלי מבטי רחמים... אבל בסוף כנראה שזה לא ייצא לפועל, וכך ייצא שאני אשב בבית...
אבל למי אכפת מהחגים. היומיום הנוראי הוא שמנפץ לי את הלב. רק אתן תבינו אותי. עבדתי קשה מאוד להביא את הבת שלי. הרווחתי ביושר את ההיריון הראשון (הייתי פה כמה שנים). מאז, רק אכזבות, והכאב לב של המירוץ לילד שני הוא גם כן כאב לב אמיתי, גם במצב הזה יש שאלות מסביב, כל החברות בשכונה כבר בסיבוב שלישי או רביעי, והכי שובר את הלב כשהילד עצמו כבר גדול ומבקש אח או אחות ואין לך מה לענות.
זה לא ייגמר לעולם?
והשבוע אני צריכה להתחיל בעבודה פרויקט על... מעקב היריון ומהלך לידה. לא פחות. דווקא זה נפל בחלקי. אני ממש הייתי אסירת תודה אם מישהי אחרת הייתה לוקחת את הפרויקט הזה על עצמה, אבל לא הסכימו לקחת ממני. כאילו, איך אני אנהל פרויקט על הריון? עם דמעות בעיניים??? הבוס אמר לי שכל עוד אני מקצועית הכול נהדר (כי הוא יודע שאני נאבקת! אבל זה לא מזיז לו מבחינת לתת לי את העבודה הזו). איך להיות מקצועית במצב הזה? כל כך סמכתי ושמחתי שאני כבר אהיה בהיריון כשאתחיל את הפרויקט הזה.
למה? למה? למה? למה?
אוף עם המחזור הזה. הגיע אחרי 10 ימים בלבד.
אוף.
אין לי מילים ואין לי כוחות.
ממש ממש האמנתי. מכירות את הרגע שאת פשוט לא מאמינה למראה עינייך כשאת הולכת לשירותים ופתאום דימום? כי היית באופוריה וכבר חלמת על שמות לילד? כי לא נרדמת לילות שלמים והרגשת שהציצי כואב, הבטן דוקרת, והכול במקום הנכון? ועוד בסבב בלי הורמונים! חשבתי לעצמי שלא ייתכן שזה חלום... אבל החלום התנפץ.
אתמול היינו בטיול, כולן אבל כולן היו עם בטן, אחת חודש כזה ואחת חודש אחר והן קורנות מאושר. החיות מזדווגות מסביב, החתולות השכונתיות ממליטות והיונים בונות קנים ומטילות ביצים.
רק אני פאקינג עם בטן שטוחה.
היחידה בעולם...
אז אתמול ראיתי בטיול את כל הבטנים הנפוחות האלו ואני נשבעת שעלו דמעות אושר בעיניי מאחורי משקפי השמש, כי "ידעתי שאני בהיריון גם" (כמה מפגרת את יכולה להיות???). הקפדתי לא לשתות הרבה קפה, לא להרים דברים כבדים ואפילו (חה!!!) הזמנתי עוזרת פעם בשבוע במקום פעם בשבועיים, כדי לא להתאמץ. כאילו, כמה בנאדם יכול לחיות בסרט?!?! סיפרתי לשתי חברות שלי שהפעם אני מרגישה את זה, שיגעתי את בן הזוג שזה זה, והייתי סנטימטר מלפלוט בעבודה כמה אני מאושרת. חשבתי שאין מצב שבחודש אביבי זה לא יצליח לי! הכול שטויות! לא שווה כלום! הכול זוועה כל כך שנדמה שאני בחלום רע!
ויום העצמאות... חברים רחוקים הזמינו לעשות על האש אצלם עם המון חברים שלהם שאני לא מכירה, מדובר בעדת ילדים ותינוקות ונשים הרות שכולן כבר או עם שניים, או בסיבוב שלישי! אני כל כך מרחמת על עצמי ודומעת כשאני חושבת שעמדתי ללכת לשם עם "ידיעה" שבבטן יש לי משהו על האש גם... איזה חיים אלה! מה אני אשמה מה אלוהים שונא אותי! הוא מתעב אותי ומלגלג עלי! אני חושבת לא ללכת לשום מקום ביום העצמאות... חשבתי להזמין חברה אחרת, אחת שמבינה, עם המשפחה שלה לארוחת צהריים אינטימית והיא יודעת לפחות מה עובר עלי... לפחות בלי שאלות נו מתי היריון... בלי מבטי רחמים... אבל בסוף כנראה שזה לא ייצא לפועל, וכך ייצא שאני אשב בבית...
אבל למי אכפת מהחגים. היומיום הנוראי הוא שמנפץ לי את הלב. רק אתן תבינו אותי. עבדתי קשה מאוד להביא את הבת שלי. הרווחתי ביושר את ההיריון הראשון (הייתי פה כמה שנים). מאז, רק אכזבות, והכאב לב של המירוץ לילד שני הוא גם כן כאב לב אמיתי, גם במצב הזה יש שאלות מסביב, כל החברות בשכונה כבר בסיבוב שלישי או רביעי, והכי שובר את הלב כשהילד עצמו כבר גדול ומבקש אח או אחות ואין לך מה לענות.
זה לא ייגמר לעולם?
והשבוע אני צריכה להתחיל בעבודה פרויקט על... מעקב היריון ומהלך לידה. לא פחות. דווקא זה נפל בחלקי. אני ממש הייתי אסירת תודה אם מישהי אחרת הייתה לוקחת את הפרויקט הזה על עצמה, אבל לא הסכימו לקחת ממני. כאילו, איך אני אנהל פרויקט על הריון? עם דמעות בעיניים??? הבוס אמר לי שכל עוד אני מקצועית הכול נהדר (כי הוא יודע שאני נאבקת! אבל זה לא מזיז לו מבחינת לתת לי את העבודה הזו). איך להיות מקצועית במצב הזה? כל כך סמכתי ושמחתי שאני כבר אהיה בהיריון כשאתחיל את הפרויקט הזה.
