שלו שלי שלנו

[יערית]

שלו שלי שלנו

נכנסתם לזוגיות והחלטתם לגור יחד, האישה באה עם ילדיה והבן זוג "מארח"את ילדיו לפי הסדרי הראייה שלו או יותר. כמה חשוב לכם שלילדכם תהייה פינה משלהם בבית המשותף או הלא משותף? האם זה יהיה קריטי למערכת היחסים שלכם במידה ולא יהיה להם חדר שיאפשר להם נוחות בזמן השהייה אצל אביהם? האם תסכימו לחיות לצד אישה /גבר שלא מאפש/רת את הנוחות הזו? באופן אישי,אם לא יהיה לילדיו של בן זוגי את הפינה שלהם בדירה המשותפת או הלא משותפת, אני אעשה מאמצי על ובטח לא אשקוט כשהוא לא מארח אותם אצלינו במקסימום הנוחות.

 

[מתולתלת30]

לגמרי שלכם

אני מאמינה שיש חשיבות גדולה לפינה חמה לכל ילד וילד גם אם הם "מתארחים" פעם-פעמיים בשבוע וכל שבת שניה זה הבית של אבא שלהם לכל דבר ועניין כל עוד הם מגיעים לשם וגם אם אין חדר נפרד אפשר עם הרבה רצון לתת להרגיש לכל ילד שהוא רצוי ושיש לו פינה משלו גם בדברים קטנים לא רואה את עצמי חיה לצד גבר שלא יהיה לו את הרצון הזה

 

[יערית]

גם במעט מקום אפשר לפנות לנפח מזרון זוגי ויאללה בלאגן )

 

[זהב טה ו ר]

עוד רחוק, אבל...

לשמחתי אין לי ספק שמבחינתו זה "יהרג ובל יעבור" והוא יודע שכך גם אצלי.

 

[זהב טה ו ר]

אופס - שרשרתי לא משו

 

[והלאה וכאן]

בעיני זה חובה

וזה היה חלק משמעותי מהשיקולים בבחירת הבית שלנו.

 

[יערית]

יפה לכם

 

[ליידי ל]

אני לא חושבת שגרושה עם ילדים

לא תתעקש על חדר לילדים שלו. מעניין איך רווקה שנישאה לגרוש עם ילדים וילדה לו ילדים נוספים תענה על שאלה כזו.

 

[והלאה וכאן]

הזכרת לי עכשיו

את ימי חיפוש הבית עבורו כשנפרדנו. הוא התעקש להתמסכן ולהגיד איך הוא יחיה בדירת חדר כמו כלב. אני התעקשתי שנמצא לו בית עם שני חדרי שינה לפחות). בסוף אכן מצאנו בית מרווח וסידרנו שם חדר לילדים, כולל חצי מהמשחקים שלהם וכל מה שהיה צריך.

 

[ליידי ל]

אצלנו לא הייתה שאלה

חדר לכל ילד בשני הבתים הנפרדים, הוא לא חשב שיש בכלל אופציה אחרת

 

[יערית]

תתפלאי

זה לא בהכרח קשור לסטטוס,אלא על אי יכולת הכלה במלואה.

 

[Rtitan]

לחלוטין כן! מאד.

כשהחלטנו למסד את הקשר היה לנו ברור שאנחנו נחפש בית מספיק גדול לאכלס את כל הבנים בנוחות, כשלכל אחד יש את הפינה שתהיה נוחה לו. דווקא

היתה מי שחיפשה כל דרך שלבן הגדול שלי, בן ה-15 יהיה חדר משלו, ושלא יצטרך לחלוק את החדר שלו עם אחיו הקטן. היא גם דאגה שתהיה לו מיטה זוגית

וריהוט שמתאים לו. הקטנים יותר קיבלו "אגף משלהם" כשלבן הקטן שלי יש חדר משלו צמוד לחדר של הבנים שלה -כדי שלא יהיה "אורח" בחדר הזה, אלא שתהיה לו הנחלה הפרטית שלו. מבחינתי זה היה רגע מכונן של התמצקות למשפחה. היה לי חשוב מאד, בעיקר לאחר שלוש שנים שחייתי בחו"ל שלילדים שלי תהיה התחושה הכי נוחה, הכי ביתית ושהם הכי רצויים בעולם בבית שהוא בהגדרה גם שלהם ולא ירגישו בו אורחים. את אישה חכמה, אני יודע כמה הקשר של האיש שלך עם ילדיו חשוב לו - המאמץ הזה שהם ירגישו בבית שלכם נוח, שירגישו בו ממש בבית שלהם יתן לך דווידנדים בריבית דריבית בבניית המשפחה החדשה.

בהצלחה לכם, מכל הלב!!

 

[יערית]

מסכימה

זה עבודה משותפת של שניים והתוצאות מרגשות, כמו הצהרה על כתובת נוספת ובית נוסף, כמו לקרוא אחת לשנייה אחות.... החכמה היא לא לרצות, אלא באמת לירצות כמה שיותר לחיות בהרמוניה.

 

[אופק דגנית]

חובה..

תחושת השייכות לבית ולא של מתארחים לשבת חייבת לבוא גם בפינה..ועדיף חדר זה ירגיש להם בני בית לכל דבר.. בגיל של בוגרים יותר זה יאפשר להם להגיע גם לא בימים ה"קבועים".. תחושת הנוחות הזו..השייכות היא מעל הכל בהתמזגות של זוג עם ילדים תחת קורת גג אחד בית שלהם לכל דבר ועניין..במיוחד בגילאי בגרות.

 

[sumerfield]

נראה לי

שלעבור לגור יחד כמשפחה מורחבת, זו טעות (אלא אם הילדים עדיין בחיתולים כולם, ויוכלו פשוט לגדול לתוך הסיטואציה). זה מקור בלתי נדלה לחיכוכים שבכלל לא קשורים בבני הזוג, ויכולים להתפתח למלחמה כוללת ושוב לחוויה של גרושים נוספים. מה רע אם לכל אחד יש את הבית שלו, עם הפינה לילדיו, כך שכולם מרגישים את תחושת השייכות והפרטיות שלהם, ומקסימום לא ישנים יחד לילה או שניים בשבוע. (כמובן למעט זה שההוצאה המשותפת על דיור גבוהה יותר מאשר אם גרים יחד) כמובן, שגם כשזה כך, עדיין אפשר להתארח אחד אצל השני עם כל הילדים בסופ"שים וחופשים. נראה לי סתם הסתבכות רומנטית מיותרת, המעבר למגורים משותפים. (לפחות עד שהילדים ממש בוגרים)

 

[יערית]

זה כבר נושא אחר מה שהעלית.

אני דיברצי על זוגיות אמיצה,זו שצולחת את כל הפחדים הפנימיים ומממשת רצונות משותפים, אתה יודע כמה כוח יש בזוגיות כזו? המון!!!!!! ושם בזוגיות כזו תמצא שכל קושי הופך לעוד מדרגה ופתרונות באים ללא כל בעיה. אם תמצא את האישה המתאימה, תראה שיצאו ממך דברים שלא האמנת.

 

[שלי תלתלים]

את צודקת

לגמרי. בזוגיות שאני התנסיתי בה שהיתה בה הרבה אהבה והרבה כבוד, החיבור בין כולנו- הילדים והמבוגרים היה מדהים (למרות שאני חששתי כל כך...הרי אף אחד לא לימד אותנו איך עושים את החיבור הזה נכון). היה לי פרטנר לשיחות, ליבנו כל דבר ביחד, התווכחנו ומצאנו את הדרך שלנו. הילדים אף פעם לא היו מכשול אלא הגענו למצב שהם מתגעגעים לכל אחד בנפרד ולכולנו ביחד...מבחינתי זה היה שיעור גדול, מעודד ונפלא בחיבור נכון של משפחות. עד שלא חווים את זה נשארים סקפטיים. אני יודעת שזה יכול לעבוד. צריך רק למצוא את האיש המתאים שהתקשורת הזו יכולה לעבוד איתו. במהרה בימינו, אמן ואמן כן יהי רצון.

 

[Prince315]

החדר האינטימי שלי

מסכימה איתך על האי שקט שתחושי באם ילדי בן זוגך לא יחושו בנוח ומברכת אותך על כך, אין זה מובן מאליו, תתפלאי... הברכה אינה באה ממקום של הזוגיות שלך, או על כמה את עושה את בן זוגך מאושר. הברכה היא עבור הילדים שלו שזוכים להרגיש בבית ואינם חשים את תחושת הניתוק... שילד שלא גדל בבית כזה לעולם לא ידע מה היא. לעיתים המחשבה הראשונה היא, כי האחריות בנושא זה היא על אב הילדים. זה נכון, אך על מנת שזה יצא לפועל בדרך הכי טבעית, נכונות הבת זוג ושיתוף הפעולה יותר מהכרחית. יתכן וזה ישמע קלשיאתי, אך לאישה יש יכולת בין אם במזיד ובין אם בשוגג לתת את האוירה בבית. וזה בא לידי ביטוי בדברים הכי קטנים, אפילו הדרך בה מסדרים את החדר, הריהוט, הקיפול של הבגדים והצעת המצעים. תמיד לדאוג לפריטים הקטנים האלה שמחכים להם בכל פעם שהם מגיעים הנותנים להם הרגשה של בית ושייכות. כמובן שזה תלוי בגיל, אבל בכל גיל זה נעים לדעת שמחכה לך זוג נעלי בית ומגבת שהיא רק שלך. אפילו הייתי רוקמת את השם על המגבת, ילדים אוהבים לראות את שמם על חפצים <גם מבוגרים> לא לסגור את הדלת כשהילד לא נמצא, לאפשר זרימה של אויר לחדרו, לא להפוך את החדר שלו למחסן ובכלל לא להכניס חפצים שלא קשורים אליו לחדר הזה. אם מדובר ביותר מילד אחד, הם בהחלט יכולים לחלוק חדר אחד גם אם בבית אימם אינם חולקים, דווקא זה יכול לתת להם תחושת ביטחון. אך עדיין במסגרת השותפות, לבצע חלוקה ברורה. אישה שאוהבת את בן זוגה וליבה מספיק רחב לאהוב אותו בעוצמה, אהבת ילדיו והענקת תחושת הבית לא צריכה להוות כלל מאמץ. נכון שהביקורת המתבקשת כאן היא שצריך שניים לטנגו, כלומר יתכן ולא יהיה שיתוף פעולה מצד הילדים, אז ההרמוניה הזו מוטלת בספק. זה רק עניין של סבלנות ולהראות שהקרבה הזו אינה מותנית, כלומר להמשיך לנהוג בקרבה גם כשמרגישים בהתנגדות. ההתמדה תמיד משתלמת... כולם מתרככים בסוף, גם הקשוחים ביננו. וכן, נותנים את הלחי השניה לפעמים ובולעים את הרוק אם צריך, תוך הבהרת גבולות ורגשות. השכר יבוא, בהתחלה במסגרת השגרה ולאחר מכן בבגרותם.

 

[אופק דגנית]

ועדין..

תחושת השיכות היא של הילד...במיוחד הבוגר ולתחושת השיכות יש המון פרמטרים.. שהם מעבר לחדר ומקום אישי זה השתלבות בתוך המערך הסיטואציה החדשה ההתארגנות שם עם חיוו וחבריו התוספת החדשה למשפחה..ה"אחים החדשים"שמצטרפים לכן אני בדעתו של sumerfield שיש גיל מסויים של הילדים במיוחד בגילאי הבגרות..שכל תנועה תזוזה שינוי מעבר למה שכבר נעשה אצלהם..שההורים התגרשו צריך להיבחן בהרבה זויות...ובעיקר לשאול אותם כאן!!!!!!

 

[Prince315]

אם תעשי את זה מורכב

זה יהיה מורכב... הפעולה וההחלטה למעבר משותף היא של הזוג בלבד.. השיתוף והצורך לשלב את הילדים ככל שניתן מוטלת על הזוג כיחידה שלמה. ניתן לבצע את זה, לא מעט משפחות מורכבות מתגוררות בהרמוניה. לא שואלים את הילדים, אלא משתפים אותם. אני חושבת שהכלל הזה נכון גם לגבי הרבה דברים אחרים. עם כל הכבוד לילדים שלנו, יש החלטות שעדיף לעשות בגפנו.. אלה החיים שלנו, הזוגיות שלנו, האהבה שלנו והרצון להתבגר עם בן זוג שלנו. אם הסביבה נעימה ונוחה הילדים יסתגלו במהרה, לא משנה באיזה גיל. יתכן שבגיל מסוים תהיינה התנגדויות יותר גדולות, אך גם כאן זה תלוי בזוג וברצון לשלב. סאמר שולל לאלתר מגורים משותפים, זה הכל עניין של טיימינג והתפתחות בחיים. יש מצבים שלא יכולים להשאר לנצח, הם זקוקים להתפתחות ולהתקדמות או לפירוק.