שישי בערב. הוא רצה מקום עם חניה. אני רציתי מקום עם בירה. אחרי דיונים ארוכים, בתוך אוטו מונע שלא יצא מהחנייה ("זה הדיון הכי יקר שאי פעם ניהלנו"), התפשרנו על אוונגרד. זכרתי את המקום כממש אחלה לנישנוש ובירה, אבל היה רע לתפארת. התיישבנו על הבר, וביקשנו לעבור לשולחן, אם יתפנה. בעודנו מנהלים שיחה עם הברמנית החביבה, התפנה שולחן וקראו לנו. רצינו לסיים את השיחה עם הברמנית, אבל המלצרית שקראה לנו נזפה: "כבר הוקצה מלצר לשולחן שלכם, הוא כבר מחכה". התיישבנו, וההמשך היה כמעט מתבקש: חיכינו. הו, כמה חיכינו. כבר הצלחנו לסיים את כל בדיחות "המלצר שהוקצה", ואף אחד לא ניגש אלינו. בדיעבד, הטעות האמיתית היא שלא קמנו ויצאנו, אבל עד שהצלחנו למצוא מקום ששנינו מסכימים לגביו... ועוד אחרי שהוקצה לנו מלצר!
אחרי כמעט רבע שעה, הבחור ניגש לבר (#1), והזמין מהברמנית הידידותית גינס עבורו וווינשטפן עבורי. בדיוק כשהוא קם הגיע מלצר עם תפריטים, ואנחנו המשכנו לתהות אם זה המלצר שהוקצה לנו, או סתם מלצר רנדומלי. כעבור זמן מה, ולא מעט ממנו, מלצר אחר ("הוא נראה כמו אחד שמוקצה, את לא חושבת?") לקח מאיתנו את ההזמנה, שבאופן מפתיע הגיעה לשולחננו במהירות שיא. הזמנו מנה של כנפיים וצ'יפס, שהיו אמורים להוות נישנוש חביב לצד הבירה. בהתחלה הגיעו הבירות, ואיתן קערה קטנה של סלט, בהונו של המלצר אוחזת בחוזקה במרכז הסלט בשביל שלא יעוף. נהדר.
לגבי הבירות, ניכר היה בטעמן שמזמן, אבל ממש מזמן, אף אחד לא ניקה את הצינורות של ברזי הבירה. לקחתי לגימה אחת, ויותר לא שבתי לגעת בכוס. ועבורי, זה מצב די חריג. הכנפיים, שכאמור הגיעו מיד, היו גרועים להפליא: בעיקר יבשים בצורה איומה, אבל גם טעם רוטב הברביקיו האובר- תעשייתי הוסיף לחוויה המבאסת. כל אחד מאיתנו אכל אחת, והיתר נשארו בצלחת. שוב, מצב די חריג, עבור שנינו. הצ'יפס היו עבים, חמים ונהדרים, והטבענו את יגוננו בחיסול ממוקד שלהם. כשנגמרו, בהינו בכנפיים ובכוס הבירה המלאה שלי, והוא רצה להגיד על זה משהו למלצר. אבל איפה המלצר? לגודו חיכו פחות. הוא ניגש לבר (#2) ושאל אם מישהו יכול לפנות לנו את הצלחות. בזמן שעבר עד שהגיע המלצר השבעתי אותו שלא יתלונן על כלום- היה לי כל כך רע, שרק רציתי לברוח ולא לחזור לעולם- ולחכות לתגובתו של המלצר היה עשוי לעכב את התוכנית הזו. המלצר פינה לנו, וביקשנו חשבון. ואז הוא שוב נעלם. אחרי עוד המתנה ארוכה, הבחור ניגש לבר (#3) לבקש חשבון. הברמנית הדפיסה את החשבון ואמרה לו בחיוך שכבר היה עדיף שנשאר על הבר. אוי, כמה שהיא צודקת. שילמנו את 91 השקלים הכי פחות מוצדקים ביקום, וברחנו משם כל עוד לא נדרשנו לחכות למשהו.
