שלום

שלום

די,נמאס, קשה מדי. איך אתם קמים כל בוקר הולכים לעבודה, ללימודים עם תחושה ש...אני לא יכול לפתוח את הפה. אני בן 20 , חודשיים וחצי בצבא וזה לא משתפר, אצלי אני לא מגמגם, אין אצלי משיכות של הברות, אני פשוט נתקע, כלום, נתק, נתקע בגרון, שואלים אותי מה השם שלך? איפה אתה גר? ואני ......... לאחר חצי דקה של שתיקה אם האדם עדיין סבלני, אני לפעמים מצליח לשחרר אם לא, פשוט כלום, הוא אומר לא חשוב, מסתכל במבט משפיל וממשיך הלאה. ואני - נשרף בפנים, עד מתי? צועקים עלי בבית, בצבא כאילו זה תלוי בי. "תעבוד על עצמך" "דבר כבר" "מה אתה לחוץ" וכו' ואני מנסה להתעלם, מנסה להתגבר אך מדי פעם מגיעים המשברים, הכאב, הבכי, כמו עכשיו. בעיקר אחרי משהו שלא הצלחתי וידעתי שאם הייתי ככל האדם מדבר היו לי יותר סיכויים להצליח. איך אתם מתמודדים? תעזרו לי. אני אקרא את התגובות הערב עד שאני אשן והשאר בשבוע הבא ביום חמישי כי אני נשאר שבת בבסיס אז תמשיכו להגיב למרות שאני לא אענה עד השבוע הבא. תודה.
 

vicz

New member
../images/Emo201.gif

מוכר לכל מגמגם: הרצון לדבר והחוסר יכולת הגמגום שלי ממש זיקית, עכשיו אני יותר חוזרת על אותיות אבל פעם הייתי בעיקר נתקעת כמוך ואני מכירה את ההרגשה ואת המבט הזועק "נו, כבר!!!!!". לגבי הבית: לפי דעתי אתה צריך לדבר עם בני משפחה. מה שאדם מגמגם צריך זו סביבה שבה הוא יכול לגמגם חופשי. מבלי שיאבדו סבלנות ומבלי שיציקו עם תיקונים והערות. מוכר לי כשהייתי יותר קטנה קלנאי התקשורת הרבים שהייתי מטופלת אצלם שכנעו את אמא שלי שרק אם אתרכז אוכל לדבר כמו כולם. אז היא העירה לי הרבה דברים כמו "תנשמי", "לאט" וכו' ועם הזמן היא הפסיקה לא כי אמרתי לה משהו אלא כי הבינה כנראה שזה לא עובד תסביר להם שהלחץ שלהם רק מגביר את הגמגום ובטח ובטח לא עוזר כמו שעבור אנשים אחרים, בבסיס למשל, זה לא טופס. הדרך היחידה להשתחרר קצת זה לדבר חלק נכבד מהתקיעה הזאת היא פחד המשתק אותך גם אדם לא מגמגם, כשממש מפחידים אותו קשה לו לדבר והפחד הגדול ביותר של אדם מגמגם הוא שישאלו אותו משהו והוא לא יוכל לענות אז עוד כשאתה רואה שמישהו ניגש אליך הפחד מתחיל להציף אותך ותוך שניות לא רק שאתה לא יכול להוציא הגה, אתה גם משותק ומתוח בכל הגוף האיימה אחרי שיוצא לך לדבר 7 שעות ביום, חצי מזה בטלפון זה משתפר...
אבל עדיין תוקף אותי במצבים מלחיצים של לגשת ולבקש משהו ספציפי חודשיים וחצי זה זמן קצר צריך יותר אני הגעתי לבסיס הסדיר שלי אחרי חודשיים בצבא הייתי בתמיכת מחשבים ובהתחלה עברתי גיהנום בחודשיים הראשונים היה לי מפקד ממש לא נחמד שקלט שאני מתקשה לדבר אז כל פעם שהיה צריך להתקשר לאיזה גוף לבירור או הזמנת טכנאי הוא היה מתעקש שאני אעשה את זה למרות שכל שאר החיילים תמיד הציעו לעשות את זה במקומי והסתכל בחיוך איך אני מתפתלת עם המילים אבל מה שלא הורג אותך... זו הייתה הדחיפה לכמעט שנתיים של דיבור שהקל על המצב שלי.... אל תתיאש מגמגמים יכולים להצליח העיקר לא לוותר ולא לאמץ את הגמגום כתירוץ על כל מה שלא הצלחנו לעשות אם אתה צריך לדבר תשלח לי מסר ויקי
 
רועי יקר

אני גם עברתי את מה שאתה מתאר כשהגעתי לטירונות בניצנים ב93 בחורף חשבתי שאני לא אשרוד את זה ולא רק בגלל הכושר שהיה י אלא בגלל הגימגום.מבחינת הכושר עליתי על כולם שם אפילו על המפקדים שלי ואני לא צוחק>אבל מה:הייתי עולה חדש שבקושי מדבר ועוד מגמגם שנתקע כמוך>היו הרבה שלא הבינו מה העייה והיו אלה שצחקו עלי.בקיצור אחי בחיים>שרדתי דיי טוב למרות שסבלתי נורא וחבל שלא הלגתי לטיפול דרך הבצא.לאחר הטירונות הכרתי אנשים רבים וככה התגלגלתי 3 שנים קשים ולא קלים בכלל זרוק בכל חור באוהל במדבר בשומרון בצפון אפילו>הייתי נהג משאיות והלכנו עם סוללות כל שבוע למקום אחר.הדרך של הצבא היא לא קלה בכלל ועוד עם אתה מגמגם>אני מציע לך ללכת לטיפול דרך הצבא לך תיגש למפקד ותסביר לו מה אתה מרגיש.זה הדעה שלי.
 
הלכתי לקבני"ת

ואחרי שהסברתי לה את המצב, היא אמר לי שיש 3 אפשרויות: 1. להתחיל טיפול נגד חרדה. 2. לדבר על זה.. כמו בסרטים שמתחילים לדבר על הילדות ומגיעים למחוזות אחרים. 3. שהיא תפנה אותי לפסיכיאטרית על מנת לצרוך תרופות נגד חרדה. לדעתי שילוב של 1 ו 3 מה אתם אומרים?
 
למעלה