שלום,
אין לי מושג אם זה הפורום המתאים, אבל התחושות שלי כרגע, הן כולן סביב אכזבה אחת גדולה. אז הסיפור הוא כזה, מאז ומתמיד אני זוכרת שהיינו קבוצה של חברים מאוד טובים... כמו בכל קבוצה של אנשים, יש כאלה שאתה מתחבר אליהם יותר וכאלה שפחות... אני בעיקר התחברתי לשניים: ליהי ותומר. תומר ואני, זה מאז ומתמיד ביחד. ליהי, במשך הזמן הפכה להיות ממש חלק מאיתנו. אפשר להגיד, שהיא היחידה שכמעט והצליחה להכנס לזוג שלנו ולהפוך להיות חלק בלתי נפרד ממנו... ואז הפכנו לשלישייה, כזאת "בלתי מנוצחת": אותו הסגנון מוזיקה, אותן האהבות, אותן המחשבות, ישנים אחד אצל השני והכל בקיצור. ככה... שלוש שנים בערך. הכל התחיל בשנה שעברה, כאשר נסענו לאילת, כל החברים. אני הייתי בחדר עם תומר ועוד חבר. וליהי הייתה בחדר עם עוד שני חברים. כל אחד ירד עם סכום מסויים של כסף... ושמנו לב, שליהי נוטה ללכת לשופינג מטורף ולבזבז הרבה כסף... במשך החופשה, נעלמו לתומר 100 ש"ח שהוא שם בארנק של ליהי, ש"תשמור לו". ובסוף החופשה, כשחישבנו כמה כל אחד בזבז, אחד מהחברים שהיה עם ליהי בחדר טען שנעלמו לו 200 ש"ח, אבל בהמשך הוסיף "פה הוצאתי... שם הלוותי... הגיע ל-200 ש"ח... מה זה כסף?... זה נזיל...". זמן עבר. מה שקרה באילת, נשאר באילת. יום אחד, אמרנו ליהי ואני שנלך לישון אצל תומר. לפני השינה שמענו דיסק אהוב. שמענו ונרדמנו... בבוקר, הלכנו כל איש לדרכו... רצוי לציין שרק אנחנו ישנו בבית... כשתומר חזר הבייתה, הוא רצה לשמוע את הדיסק, אך להפתעתו הרבה הוא ראה שהדיסק איננו במערכת. כשליהי שמעה על הסיפור, היא צחקה ואמרה "כנראה שהדיסק עושה לך This is how I disappear" [שזהו שמו של אחד מהשירים באלבום]. ליהי הייתה אצלי לביקור... וזמן מה אח"כ, לא מצאתי את הקופסא של האלבום שלי [אותו האלבום שנעלם לתומר]. ישר התקשרתי לתומר ואמרתי לו בצחוק "נראה לי האלבום שלך והקופסא שלי עשו מפגש אצל ליהי בבית...". חופש סוכות... ליהי שוב פעם, מבזבזת באותו השבוע הרבה כסף: שופינג בת"א, הופעה, מסעדות, פאבים... עבר שבוע מאז שהקופסא של הדיסק נעלמה, בינתיים, אמא שלי, אחי ואני חיפשנו את הקופסא כמו מטורפים. ליהי באה אליי... באותו השבוע הספקתי להיות אצל ליהי, בדקתי את הקופסא של האלבום שלה, היא הייתה קרועה בצד שמאל למטה, ככה שהבנתי שגם אם חשבתי ככה, זו לא היא שלקחה את הקופסא. אז ליהי באה אליי... היא הייתה כמה דקות לבד בחדר וכשאני חוזרת, על השולחן בצד [אפילו לא זרוקה מתחת למיטה או משהו... על השולחן!!!!!!!!!!!!!!!], הקופסא של הדיסק מונחת... ועם קרע בצד שמאל למטה, כמובן. אני, מופתעת, הגבתי "ווואוווו... הקופסא של הדיסק שליייייייייי!" ליהי- "מה? לא שמת לב? היא הייתה כאן כל השבוע..." אז אם היא הייתה כאן כל השבוע, למה לעזאזאל לא אמרת כלום כשחפרתי כל השבוע על זה שאני מחפשת אותה בנרות?! אוקיי, עדיין לא חיברתי בין כל החלקים של הפאזל. אחרי כמה ימים, ליהי באה אליי... היינו לבד בבית... ויש לנו כזה מקום בבית שיש שם כזה כסף נגיש אם נצטרך, הילדים. החברים בד"כ יודעים עליו... דגש על "היינו לבד בבית". בדיוק לפני שיצאנו, תומר התקשר... ורבנו כזה, אז ליהי הייתה חופשייה להסתובב בבית... היא הייתה איזה 10 דקות ככה חופשי... וכשיצאנו, עוד התנצלתי "מצטערת שהשארתי אותך 10 דקות לבד, פשוט תומר חפר לי ת'שכל...". בערב יצאנו שוב פעם, כל החברים לחגוג יומולדת. אמא שלי שולחת לי אס.אמ.אס "נועם, למה היית צריכה 300 ש"ח...?". לא הבנתי על מה היא מדברת. אח"כ היא התקשרה, אמרתי לה שאין לי מושג על מה היא מדברת... ואז אחרי איזה שעה ככה, שבה הם חיפשו, הם שלחו את ההודעה הבאה "נועם, נעלמו 300 ש"ח מהמקום... רק את וליהי הייתן בבית...". מממ... באותו הרגע הלכתי לליהי וסיפרתי לה... בתור חברה... אמרתי לה "מממ... תשמעי... בלה בלה בלה... אולי ראית או משהו?". והיא ישר סיפרה לי איזה סיפור, שאין לי מושג מאיפה היא הביאה אותו... על אבא שלה, על מישהו שנכנס להם הבייתה, כשהדלת הייתה פתוחה ועל זה שהוא לקח לאבא שלה את הארנק... "אז אולי הדלת הייתה פתוחה או משהו...? אתם צריכים להיות יותר ערניים". כאילו, להטיף לי גם? בלי בושה. חזרתי הבייתה... וההורים שלי "זו ליהי... את מבינה, נכון?". ירדו לי כל האסימונים והטלכרדים. והכל, פשוט הבנתי. החברה שלי, החברה הכי טובה שלי, חלק ממני... כמה ערבים, כמה חוויות, כמה רגעים, כמה שעות, כמה בכי, כמה פתיחות, כמה רגעי אושר... כמה, כמה, כמה... הכל הרסת ברגע אחד. ובשביל שטויות, בשביל דברים חומריים?!?! בשביל כסף?!?!? בשביל דיסק?!?! בשביל חומר?!?!? למה?!?!? הרסת לי את התמימות, חלק בלב. א כ ז ב ה-אין מילה אחרת. אני לא יודעת מה לעשות. לא אני ולא תומר. אנחנו שבורים. מה אתם אומרים?
אין לי מושג אם זה הפורום המתאים, אבל התחושות שלי כרגע, הן כולן סביב אכזבה אחת גדולה. אז הסיפור הוא כזה, מאז ומתמיד אני זוכרת שהיינו קבוצה של חברים מאוד טובים... כמו בכל קבוצה של אנשים, יש כאלה שאתה מתחבר אליהם יותר וכאלה שפחות... אני בעיקר התחברתי לשניים: ליהי ותומר. תומר ואני, זה מאז ומתמיד ביחד. ליהי, במשך הזמן הפכה להיות ממש חלק מאיתנו. אפשר להגיד, שהיא היחידה שכמעט והצליחה להכנס לזוג שלנו ולהפוך להיות חלק בלתי נפרד ממנו... ואז הפכנו לשלישייה, כזאת "בלתי מנוצחת": אותו הסגנון מוזיקה, אותן האהבות, אותן המחשבות, ישנים אחד אצל השני והכל בקיצור. ככה... שלוש שנים בערך. הכל התחיל בשנה שעברה, כאשר נסענו לאילת, כל החברים. אני הייתי בחדר עם תומר ועוד חבר. וליהי הייתה בחדר עם עוד שני חברים. כל אחד ירד עם סכום מסויים של כסף... ושמנו לב, שליהי נוטה ללכת לשופינג מטורף ולבזבז הרבה כסף... במשך החופשה, נעלמו לתומר 100 ש"ח שהוא שם בארנק של ליהי, ש"תשמור לו". ובסוף החופשה, כשחישבנו כמה כל אחד בזבז, אחד מהחברים שהיה עם ליהי בחדר טען שנעלמו לו 200 ש"ח, אבל בהמשך הוסיף "פה הוצאתי... שם הלוותי... הגיע ל-200 ש"ח... מה זה כסף?... זה נזיל...". זמן עבר. מה שקרה באילת, נשאר באילת. יום אחד, אמרנו ליהי ואני שנלך לישון אצל תומר. לפני השינה שמענו דיסק אהוב. שמענו ונרדמנו... בבוקר, הלכנו כל איש לדרכו... רצוי לציין שרק אנחנו ישנו בבית... כשתומר חזר הבייתה, הוא רצה לשמוע את הדיסק, אך להפתעתו הרבה הוא ראה שהדיסק איננו במערכת. כשליהי שמעה על הסיפור, היא צחקה ואמרה "כנראה שהדיסק עושה לך This is how I disappear" [שזהו שמו של אחד מהשירים באלבום]. ליהי הייתה אצלי לביקור... וזמן מה אח"כ, לא מצאתי את הקופסא של האלבום שלי [אותו האלבום שנעלם לתומר]. ישר התקשרתי לתומר ואמרתי לו בצחוק "נראה לי האלבום שלך והקופסא שלי עשו מפגש אצל ליהי בבית...". חופש סוכות... ליהי שוב פעם, מבזבזת באותו השבוע הרבה כסף: שופינג בת"א, הופעה, מסעדות, פאבים... עבר שבוע מאז שהקופסא של הדיסק נעלמה, בינתיים, אמא שלי, אחי ואני חיפשנו את הקופסא כמו מטורפים. ליהי באה אליי... באותו השבוע הספקתי להיות אצל ליהי, בדקתי את הקופסא של האלבום שלה, היא הייתה קרועה בצד שמאל למטה, ככה שהבנתי שגם אם חשבתי ככה, זו לא היא שלקחה את הקופסא. אז ליהי באה אליי... היא הייתה כמה דקות לבד בחדר וכשאני חוזרת, על השולחן בצד [אפילו לא זרוקה מתחת למיטה או משהו... על השולחן!!!!!!!!!!!!!!!], הקופסא של הדיסק מונחת... ועם קרע בצד שמאל למטה, כמובן. אני, מופתעת, הגבתי "ווואוווו... הקופסא של הדיסק שליייייייייי!" ליהי- "מה? לא שמת לב? היא הייתה כאן כל השבוע..." אז אם היא הייתה כאן כל השבוע, למה לעזאזאל לא אמרת כלום כשחפרתי כל השבוע על זה שאני מחפשת אותה בנרות?! אוקיי, עדיין לא חיברתי בין כל החלקים של הפאזל. אחרי כמה ימים, ליהי באה אליי... היינו לבד בבית... ויש לנו כזה מקום בבית שיש שם כזה כסף נגיש אם נצטרך, הילדים. החברים בד"כ יודעים עליו... דגש על "היינו לבד בבית". בדיוק לפני שיצאנו, תומר התקשר... ורבנו כזה, אז ליהי הייתה חופשייה להסתובב בבית... היא הייתה איזה 10 דקות ככה חופשי... וכשיצאנו, עוד התנצלתי "מצטערת שהשארתי אותך 10 דקות לבד, פשוט תומר חפר לי ת'שכל...". בערב יצאנו שוב פעם, כל החברים לחגוג יומולדת. אמא שלי שולחת לי אס.אמ.אס "נועם, למה היית צריכה 300 ש"ח...?". לא הבנתי על מה היא מדברת. אח"כ היא התקשרה, אמרתי לה שאין לי מושג על מה היא מדברת... ואז אחרי איזה שעה ככה, שבה הם חיפשו, הם שלחו את ההודעה הבאה "נועם, נעלמו 300 ש"ח מהמקום... רק את וליהי הייתן בבית...". מממ... באותו הרגע הלכתי לליהי וסיפרתי לה... בתור חברה... אמרתי לה "מממ... תשמעי... בלה בלה בלה... אולי ראית או משהו?". והיא ישר סיפרה לי איזה סיפור, שאין לי מושג מאיפה היא הביאה אותו... על אבא שלה, על מישהו שנכנס להם הבייתה, כשהדלת הייתה פתוחה ועל זה שהוא לקח לאבא שלה את הארנק... "אז אולי הדלת הייתה פתוחה או משהו...? אתם צריכים להיות יותר ערניים". כאילו, להטיף לי גם? בלי בושה. חזרתי הבייתה... וההורים שלי "זו ליהי... את מבינה, נכון?". ירדו לי כל האסימונים והטלכרדים. והכל, פשוט הבנתי. החברה שלי, החברה הכי טובה שלי, חלק ממני... כמה ערבים, כמה חוויות, כמה רגעים, כמה שעות, כמה בכי, כמה פתיחות, כמה רגעי אושר... כמה, כמה, כמה... הכל הרסת ברגע אחד. ובשביל שטויות, בשביל דברים חומריים?!?! בשביל כסף?!?!? בשביל דיסק?!?! בשביל חומר?!?!? למה?!?!? הרסת לי את התמימות, חלק בלב. א כ ז ב ה-אין מילה אחרת. אני לא יודעת מה לעשות. לא אני ולא תומר. אנחנו שבורים. מה אתם אומרים?