אני מאיפשהו
New member
שלום
לא ענו לי בפורום ייעוץ פסיכולוגי...הלוואי שזה בגלל שזה לא חמור מדי.... אספר את סיפורי כפי שהוא... מאז שאני מכירה את עצמי אני בן אדם אופטימי. היו לי קשיים ואכזבות אבל תמיד קיבלתי את זה טוב. המצב השתנה מאז אפריל 2006, הכרתי את חבר שלי (לשעבר) ואז גם התחילו להיות לי חרדות ולחץ כי לא התאמנו. איבדתי את התיאבון ואף הגעתי לידי הקאות לפני פעמים שהיינו אמורים להיפגש. כי הוא כנראה הלחיץ אותי.הלכתי גם 4 פגישות לפסיכותראפיסטית שאמרה שזה חרדה.עם הזמן נפרדנו כי הוא פגע בי ואני בו. 3 חודשים אנחנו לא ביחד. הבעיה היא שבנוסף לפרידה אני גם ללא עבודה. הביטחון העצמי שלי נוטה לאפס.אני לא סומכת על עצמי למרות הנתונים שלי (סיימתי בי איי באוניברסיטה מוכרת) אני פשוט לא אסרטיבית וכנראה מפונקת ולא רגילה "להילחם בשיניים" על עבודות. כך שזה יוצר מצב שאני בבית בלי עבודה ויש לי יותר מדי זמן לחשוב,אני לא מתקדמת הלאה אני רק חושבת על חבר שלי לשעבר שעכשיו יוצא עם מישהי .שלשום התכתבנו במסנג'ר (הוא פנה אלי) ואחרי השיחה הזו שוב ונהיה לי רע,איבדתי את התיאבון ...והחלטתי לא לדבר איתו יותר כי זה ככה משפיע עלי לא טוב. יש לציין שאחרי הפרידה שהוא יזם הוא רצה שנחזור אבל לא רציתי כי אני לא רואה עתיד לקשר. יש לי תחושת ריקנות שכשהיא באה אז מתחילות מחשבות של להקיא,כל זה כי אין לי מה לעשות ואין לי עבודה....ואני רוצה להכיר בחורים כי אני יודעת שככה צריך, יש מישהו שאני רוצה לפגוש בקרוב (מישהו שהכרתי מהמחשב) אבל מצד שני פוחדת להיות עם מישהו עם הדיכאון הזה שיש לי...איך אפשר להיכנס לקשר כשאני במצב הזה.....אני לא יודעת מה לעשות...אומרים לי לעשות דברים שאני אוהבת ואני אמנם שומעת מוזיקה וקוראת אבל זה ממשיך... קראתי באיזה מקום כמה עצות טובותכמו לא להיכנע לפחדים, לא להיכנע לרחמים עצמיים וכו' ואני כל הזמן מנסה להגיד את זה לעצמי. אני כל הזמן אומרת לעצמי שיצאתי מבקשר ועכשיו אמור להיות בסדר ושהעתיד פתוח ושאני אמצא עבודה ואהבה אבל פתאום באות לי המחשבות הלא טובות אני יותר מדי חושבת על אוכל, להסתדר ולא להגיע למצב של להקיא...ארוחות צהריים בימי שבת דיי מפחידות אותי כי כל המשפחה יושבת ביחד ואין לי חשק שיראו שאני בבעיה..כי אז ההורים יקחו את זה ללב... אז בבקשה ממכם מה עושים כשמשתלטת פתאום תחושת הריקנות הזו שרק אני לבד בעולם? תחושה לא מבוססת כזו שמשגעת אותי...?
לא ענו לי בפורום ייעוץ פסיכולוגי...הלוואי שזה בגלל שזה לא חמור מדי.... אספר את סיפורי כפי שהוא... מאז שאני מכירה את עצמי אני בן אדם אופטימי. היו לי קשיים ואכזבות אבל תמיד קיבלתי את זה טוב. המצב השתנה מאז אפריל 2006, הכרתי את חבר שלי (לשעבר) ואז גם התחילו להיות לי חרדות ולחץ כי לא התאמנו. איבדתי את התיאבון ואף הגעתי לידי הקאות לפני פעמים שהיינו אמורים להיפגש. כי הוא כנראה הלחיץ אותי.הלכתי גם 4 פגישות לפסיכותראפיסטית שאמרה שזה חרדה.עם הזמן נפרדנו כי הוא פגע בי ואני בו. 3 חודשים אנחנו לא ביחד. הבעיה היא שבנוסף לפרידה אני גם ללא עבודה. הביטחון העצמי שלי נוטה לאפס.אני לא סומכת על עצמי למרות הנתונים שלי (סיימתי בי איי באוניברסיטה מוכרת) אני פשוט לא אסרטיבית וכנראה מפונקת ולא רגילה "להילחם בשיניים" על עבודות. כך שזה יוצר מצב שאני בבית בלי עבודה ויש לי יותר מדי זמן לחשוב,אני לא מתקדמת הלאה אני רק חושבת על חבר שלי לשעבר שעכשיו יוצא עם מישהי .שלשום התכתבנו במסנג'ר (הוא פנה אלי) ואחרי השיחה הזו שוב ונהיה לי רע,איבדתי את התיאבון ...והחלטתי לא לדבר איתו יותר כי זה ככה משפיע עלי לא טוב. יש לציין שאחרי הפרידה שהוא יזם הוא רצה שנחזור אבל לא רציתי כי אני לא רואה עתיד לקשר. יש לי תחושת ריקנות שכשהיא באה אז מתחילות מחשבות של להקיא,כל זה כי אין לי מה לעשות ואין לי עבודה....ואני רוצה להכיר בחורים כי אני יודעת שככה צריך, יש מישהו שאני רוצה לפגוש בקרוב (מישהו שהכרתי מהמחשב) אבל מצד שני פוחדת להיות עם מישהו עם הדיכאון הזה שיש לי...איך אפשר להיכנס לקשר כשאני במצב הזה.....אני לא יודעת מה לעשות...אומרים לי לעשות דברים שאני אוהבת ואני אמנם שומעת מוזיקה וקוראת אבל זה ממשיך... קראתי באיזה מקום כמה עצות טובותכמו לא להיכנע לפחדים, לא להיכנע לרחמים עצמיים וכו' ואני כל הזמן מנסה להגיד את זה לעצמי. אני כל הזמן אומרת לעצמי שיצאתי מבקשר ועכשיו אמור להיות בסדר ושהעתיד פתוח ושאני אמצא עבודה ואהבה אבל פתאום באות לי המחשבות הלא טובות אני יותר מדי חושבת על אוכל, להסתדר ולא להגיע למצב של להקיא...ארוחות צהריים בימי שבת דיי מפחידות אותי כי כל המשפחה יושבת ביחד ואין לי חשק שיראו שאני בבעיה..כי אז ההורים יקחו את זה ללב... אז בבקשה ממכם מה עושים כשמשתלטת פתאום תחושת הריקנות הזו שרק אני לבד בעולם? תחושה לא מבוססת כזו שמשגעת אותי...?